פרדס יוסף ויקרא רלו

דוקא בתרי עברי דנהרא, וברא"ש שם דמדרבנן אסור אפי' כשיכול להשיגו ע"ש - ובמו"ק (ה'.) רמז לציון קברות מה"ת לפ"ע כו' - ושם (י"ז.) מכה בנו הגדול עובר בלפ"ע, ועי' מס' שמחות פ"ג ה"ו אל ילחש לתינוק שילקהו אח"כ דשמא יאבד עצמו לדעת ויעבור אלפ"ע, ובקידושין (ל"ב.) ודלמא רתח וקעבר בלפ"ע, ונדרים (ס"ב: וב"מ ע"ה:) מלוה ברבית והלוה עוברין בלפ"ע, וגם מלוה שלא בעדים שם, וחולין (ז': וע"ז י"ד.) אלפני דלפני לא מפקדינן, וכתבתי בזה הרבה בפרד"י ח"א (דף ס"ז: וקי"ד:), ובח"ב (דף כ"ו: צ"ב: ות"כ:) - ובר"מ ה' רוצח פי"ב הי"ד הרודף אחר חבירו להרגו ונמלט ממנו, ושואל הרודף באיזה דרך הלך, אם משיבו האמת עובר באיסור לפ"ע, אלא מצוה להטעותו או לעשות לו מכשל שלא יוכל לרדפו מהר, ובש"ב (י"ז י"ד) וה' צוה להפר עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' אל אבשלום את הרעה, ונתן לו חושי עצה לאבשלום שעי"ז נהרג לבסוף, ובפסוק כ' עברו מיכל המים במה שכזבה ונתנה מכשול לאבישלום, דע"י שניצלו אחימעץ ויונתן והגידו לדוד נהרג אבישלום בזה קיימו לפ"ע, אך ביש סכנה להנותן העצה אינו מחויב להטעות הרשע, וכנדרים (כ"ב.) נפשך הצלת

ובחינוך מ' רל"ב לפ"ע שלא להכשיל בנ"י לתת עצה רעה, והק' מנ"ח הלא הלאו לפ"ע גם לב"נ שלא יושיט לו אבמה"ח, ולחלק בין איסור לעצה רעה מנלי' וסיים בצ"ע, ולרש"י בהר (כ"ה י"ז) והוא מב"מ (נ"ט.) עם שאתך בתורה ומצות, ובל"ס גם עכו"ם אינו בכלל עמיתו, א"כ מפורש שרק לישראל שהוא עמיתו אסור להשיא עצה רעה ולא לעכו"ם, וע"ע ס' חסידים תרע"ג והבאתי לעיל בפ' תזריע (י"ב ד', וי"ג א'), דצרעת מחלה המתדבקת ואסור לילך במקום בנ"א, ובתוספת ברכה הביא מב"מ (ע"ה:) מלוה שלא בעדים פרש"י שעולה על דעתו לכפור, ועפרד"י בא (דקט"ו:) בזה - וביומא (ט':) מאן דמשתעי ר"ל בהדי' בשוקא יהבי לי' עסקא בלא סהדי, ולמה נקט רק ר"ל, ולא שאר תנאים ואמוראים, וכסנהדרין (כ"ג.) נקיי הדעת שבירושלים לא הי' יושבים בסעודה אא"כ יודעים מי יושב עמהם, וי"ל דאע"ג שמכיר חבירו אעפ"כ אינו יכול להיות בטוח בו שתוכו כברו, ועז"א אין אדם יודע מה שבלב חבירו, (סנהד' ל"ח.) אבל ר"ל הי' חבר ללסטים וע"י ר' יוחנן שב לתורה, עי' ב"מ (פ"ד:) וגיטין (מ"ז.) והי' בקי בבנ"א ברעתם ובצביעתם החיצוניות, ואותו לא יכלו להונות באונאה מבחוץ, ולכן אם הי' משתעי בהדי' בטח הוא איש ישר, וזה י"ל ביתרו (י"ט ט') בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם, שישמע העם בדבר ה' אתי ומזה יוכיחו שראוי הוא להאמין בו, ובשבועות (מ"ז:) קרב לגבי דהינא ואידהן, ופרש"י כשנגעת במשיח בשמן נחשבת גם אתה כמשיח וע' בזה בתוס' ברכה: טו) לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל בצדק תשפוט עמיתך, פתח בל' רבים וגם כפול, וקאי על בעלי דינים שאם יטענו שקר גורמים לדיין שישפוט עול, כי ישפוט כפי הטענות, נמצא שהדיין שופט לא בצדק, ואם הבעלי דינים יטענו באמת, אז הדיין יוכל לקיים בצדק תשפוט עמיתך, וקאי על הדיין בלשון יחיד

ובשבועות (ל'.) הוי דן את חבירך לכף זכות (וטעות ברש"י סנהד' ל"ב), הבעש"ט ז"ל אמר בתהלים (ל"ט ט') מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימנו, כשרואה דבר נבלה מרשע ידין אותו לכף זכות מצד רדיפות יצה"ר עשה ובזה מציל גם עצמו מדין, וכשימצא זכות לחבירו יהי' גם עליו זכות, שאין נגזר על אדם גזר דין אא"כ הוא פוסק בעצמו כן, וכאבות (פ"ב מ"ד) אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו בסנהד' (צ"א:), שירכיב חיגר ע"ג סומא הנשמה וגוף וידונם ביחד, ובש"ב (י"ב ג') ולרש אין כל כי אם כבשה אחת וגו', בנתן שבא אל דוד ואמר כן אח"כ אתה הוא אותו איש, כך כשרוצים לדין אדם מראין לו משמים זה עבירה באדם אחר והוא פוסק שמגיע לו עונש, ודנים אותו בפסק דין שלו, וז"ש הוי דן את כל האדם לכף זכות, אם תדין חבירך לזכות יהי' גם לך לזכות, וז"פ א"ת את חבירך עד שתגיע למקומו ממש שעשית גם אתה כחבירך, עי' כתר שם טוב ח"ב ד"כ, וז"פ מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימנו, שלא אעשה לחבירי לנבל וממילא אעשה לי טובה ואציל עצמי מחטא

וברמב"ן בריש הסדרה כמו דיש לאדם להתקדש עצמו במותר לו כמו כן יש לו להתנהג לפמשה"ד, וזה שמעמיד דוקא בצמצום עושה עול במשפט, ולא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על ד"ת

ובמשפטים (כ"ג א') לא תשא שמע שוא, ואזהרה על הדיין שלא ישמע טענת א' קודם חבירו ע"ש ברש"י, אמנם בסנהד' (ז':)