פרדס יוסף ויקרא רכט

עשה מהאי עשה, ולכן אין דוחה, ופשוט דהיכי דאיכא ב' עשין ביחד שפיר אולמי' ודוחה להעשה שכנגדה, ומשו"ה אחז"ל אם יאמרו לך חלל שבת אל תשמע, היינו באופן ששניהם מצוון על דבר אחד, ואיכא ב' עשה לעשות מעשה זו מצד אב ומצד אם, קמ"ל דמ"מ לא יעשה דשניהם מחויבים בכיבוד

והנה פסח שבועות וסוכות הם נגד ג' תקופות אדם, פסח נגד בחרות, ימי האביב ימי עליה, שבועות נגד ימי עמידה וחיוב בכורים, סוכות ימי ירידה ימי האסיף, התקופה של האדם לעשות חשבון במה שאסף בימי חייו, ומאושרים הימים שיוכל לשמוח, ושמחת לפני ה' אתה ובנך ובתך במקום אשר יבחר ה"א לשכן שמו שם, אבל לא בזמן שהבנים יבואו אז האבות אינם שם, שכבר מתו, והבנים באו אז לבהכ"נ לומר קדיש או יזכור, ובזמן שהאבות יבואו אז הבנים לא יבואו שמה, שמחת האסיף כזה היא דלה ורזה, וז"ש איש או"א תיראו ואת השבת תשמרו דצריך לכבדו בחייו ובמותו, כיבוד גופו ורוחו, ושמירת שבת ג"כ בגופו במאכל ומשקה, ורוחני בתורה, ומה יכאב האב בראותו שמהפכין הסדר, בכיבוד יזלזלו בחייו ורק במותו בקדיש ויזכור, ובשבת להיפך מכבדים רק בגופו בבשר ודגים ולא ברוחני, וזה סמיכות, כבדו אבותיכם באותו זמן שתכבדו את השבת, ובשבת כמו אבותיכם בגוף ובנשמה: ובס' נפש יהונתן הביא הר"מ פ"ו הי"א מממרים, אם אביו רשע אף שאינו מצווה על הכאתו וקללתו אעפ"כ חייב לכבדו, והק' מב"ק (צ"ד:) הניח פרה וטלית חייבים להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך הא אינו עושה מעשה עמך, ולהר"מ הא חייב לכבדו, וי"ל דטעם הר"מ משום מראית עין שיאמרו שמזלזל בכבוד אביו, ופריך שפיר, ומשום כבוד אביהם למה יחזירו ממראית עין, הא ממילא ידוע להרואה שאביו גזל ורשע ואינו חייב בכיבוד ול"ש מראית עין, ואי לא ידע הרואה שגזל, פשיטא דלא יחזיר דיסברו שהוא שלו ואינו של אביו כלל, וממנ"פ ליכא מראית עין וליכא חיוב כיבוד, ועפרד"י נח (דף ע"א.)

ובס' הדוה"ע הביא מפו' שהק' למה גילתה תורה דוקא בשבת שלא ישמע לאביו, ולא גילתה בעבירה אחרת, וי"ל דבשבת לא אסרה רק מלאכת מחשבת, ומלאכה שאינה צריכה לגופה אין חייבין, וכדאי' בחגיגה (י'.), ובמהרי"ק שורש קל"ז במלאכה שנעשה בשבת מפחד עונש ליכא איסור תורה ורק מדרבנן דהוי שאצל"ג, כיבמות (קכ"א:) בנכרי שאמר לישראל חלל שבת ואי לא קטלינא לך והי' ההו"א שאם אביו צוה לו לחלל שבת לא עביד איסור דאו' דהוי משאצל"ג וכמ"ש המהרש"א בשבת (קי"ט:) בצלפחד דלש"ש מתכוון והוי משאצל"ג, קמ"ל קרא שלא ישמע לו, דבמקום איסור ליכא למצות כיבוד אב, ואם ליכא מצוה שוב עביד איסור, ונלמד מזה מכל שכן בשאר עבירות דל"ש משאצל"ג

ועשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' כ"ב, ואו"ח סי' ל"ד דלא כ' מהרי"ק רק בעשה מחמת פחד, אבל מלאכה שנעשה מחמת אהבה אף שאין לו צורך בגוף המלאכה הוי מלאכה הצריכה לגופה, דמחמת יראה אין לו חפץ בגוף המלאכה, רק מוכרח לזה, אבל מאהבה הי' יכול לפטור עצמו, ועושה מחמת אהבה הוי מלאכה צריכה לגופה

ובדברי שאול מ"ת הביא תוס' שבת (קי"ג:) ד"ה שלא, מויק"ר פל"ד רשב"י הו"ל אימא סבתא דהוי משתאי סגי אמר לה שבתא היום ושתקה, וז"ש איש או"א תיראו, ומ"מ את שבתותי תשמרו, וה' ברא העולם בדיבור ושבת רק מדיבור, ואף דברים בטלים הם בכלל שביתה, וזה את שבתותי תשמרו דהיינו שביתה שלי, ועפרד"י יתרו (קע"ב.)

ובחזקוני כאן הק' דלמ"ל קרא דלא ישמע לאביו, תיפק לי' דרק מצוה לשמעו בעושה מעשה עמך (יבמות כ"ב:), ואם אביו רשע אינו מחויב לכבדו, ואם אמר לו שיחלל שבת אינו עושה מעשה עמך, ותי' דאמר לו לעשות שבות דרבנן דסד"א דאתי כיבוד אב דאו' ודחי שבות דרבנן, וקמ"ל קרא דא"צ לשמוע לו, ועי' הגהות מיימוני פ"ו מממרים, וק' דביבמות (ה':) יכול כיבוד דוחה שבת במחמר והוא איסור דאו' ואפ"ה הו"א דכיבוד דוחה (ורק בשחוט לי שיש בו חיוב מיתת ב"ד אין דוחה דאין עדל"ת שיש בו מיתות ב"ד) ועוד תמוה דאיזה איסור עושה האב מה שמצוה לבנו שיחלל שבת, ורק בהא י"ל דעובר על לפ"ע, וכמ"ש במנ"ח מ' רל"ב אפי' המכשיל באיסור דרבנן עובר בלפ"ע דאו', דלא גרע מהמשיא עצה רעה דעובר בלפ"ע דאו', וכסוטה (כ"ב:) רשע ערום המשיא עצה רעה, ועפרד"י ח"א (דף קט"ו: וח"ב במלואים תכ"ה:) - ובישועות יעקב או"ח סי' ש"א הביא קו' חזקוני בסגנון אחר, לפ"מ דקיי"ל היכי דשליח לאו בר חיוב חייב שולחו