פרדס יוסף ויקרא רכא

בגשמיות וקרבן הצלת נשמה ברוחניות שיהי' כפרה ותיקון לנשמה, וגם בתמיד יש כפרה כמד"ר פנחס פכ"א מעולם ל"ה אדם בירושלים ובידו עון, תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ותמיד של בין ערבים על עבירות שביום ע"ש, וגם מוספין מכפרין ברש"י פסחים (ע"ז.) ד"ה שאר, ושפיר כ' תוס' כמו להצלות הגוף בגשמיות פק"נ דוחה שבת כן להצלת כפרה נשמה ברוחניות קרבן דוחה שבת, וא"ש קו' נוב"י, ויתורץ ג"כ לשון הגמ' וכ"ת משום איבוד נשמה וכו' למה הזכיר נשמה, הא הטעם משום פק"נ דההוא ננוולי', ונשמה מה בעי הכא, ולהנ"ל ניחא, דרוצח אין לו תיקון וכפרה להנשמה רק אם מקיימין בו דין והב"ד והורגין אותו, ואם מת מעצמו, וב"ד אין הורגין אותו אין כפרה להנשמה, והוי שפיר איבוד נשמה, וזה כונת הגמ' וכ"ת משום "איבוד נשמה נינוולי', לא איבוד הגוף, דאי לא ניזל בת"ר ואין הורגין אותו ואף דל"ה איבוד הגוף, הוי איבוד נשמה דאין לו כפרה רק במיתה, ואם הורגין אותו בב"ד הוי רק איבוד הגוף ולא איבוד נשמה, וכמו פק"נ דוחה שבת ולא הולכין אחר רוב משום דהוי תיקון הגוף, כן מותר לנוול כדי להרוג הרוצח אף דלא אזלי' בת"ר כדי שיהי' תיקון להנשמה וא"ש

ו) לא תקרבו רש"י להזהר נקבה כזכר, ובתוס' יה"כ יומא (פ"ב:) הביא ראי' מזה לשי' ר"מ, ועתי"ט סופ"ג דכריתות ד"ה והנדה מה שהק' ארש"י ורע"ב, ועי' זרע יצחק כריתות (דע"ו:) - ועי' שערי תורה ח"ב סי' ב' וכ' ול"ז, בעבד אי שיעור גדלו בי"ג שנים או בי"ב כאשה, ועתו"ס ב"ק (פ"ח.) ד"ה יהי', וזבחים ק"ג ד"ה אין, (ועמל"מ פ"י ה"ז ממלכים, ופמ"א על ב"ק, ונובי"ת חו"מ סי' י"א, ובית אפרים יו"ד סי' ס') ועי' מה שכתבתי בזה בפ' ויקרא (א' ד')

הר"מ פכ"א ה"א מאסורי ביאה כ', הבא על הערוה או שחבק ונשק ונהנה לוקה מה"ת שנ' לא תקרבו, אבל רמב"ן בסה"מ ל"ת שנ"ג כ' דרק אסמכתא, ולשון קריבה יאמר רק על הביאה, וגם הביא ראי' משבת (י"ג:) ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שנ' ואל אשה נדה לא תקרב, ואי קירוב איסור דאו' הול"ל שעבר על דברי תורה: דנשיאת פנים שייך רק על נדר וסייג ע"ש, ובאדר"נ ופ"ב איזהו סייג כו' שעשתה תורה, יכול יחבקנה ת"ל לא תקרב הרי דקירוב בשר רק מסייג ואעפ"כ הוא איסור מדאו', ועי' בזה בחמדת ישראל ח"ב (דף ע"ז:) ובענין דהוי לאו שבכללות, ובשאג"א סי' פ"ב, ומ"ש בדבריו בס' נחלת עזריאל חולין (ד"ב:), ובס' תוספת ברכה, ומצינו לשון תקרבו מל' הגשה, ולא קרב זא"ז (בשלח י"ד כ') - כי תקרב אל עיר להלחם (שופטים כ' י') - וגם מהוראות אישות, ואבימלך לא קרב אלי' (וידא כ' ד'), ואקרב אליה (תצא כ"ב י"ד), ואל אשה נדה לא יקרב (יחזקאל י"ח ו') ונקט לשון נקיה

ז) אביך עי' משל"מ פ"ב ה"ב מא"ב, ומהרש"א עה"ת, וכנה"ג בנמוקי רש"י באו"ח אריכות

ח) אשת אביך, ר"ל אמו חורגת, וגם אשת אב מאירוסין בכלל וכפרש"י סנהד' (נ"ג.) דמשעת לקיחה נקראת אשתו, דארוסה נקראת אשתו בפ' תצא (כ"ב כ"ד) בנערה המאורסה אשת רעהו, ובפ' ויצא (כ"ט כ"א) הבה את אשתי, והארכתי בזה בפרד"י ח"א (דף כ"ז. רט"ו. ושס"ז. ובח"ב קצ"ה.) ע"ש ציונים מהרבה מקומות ובס' אבני שהם מביא לפמ"ש בסוטה (ב'.) אין מזווגין אשה אלא לפי מעשיו, ורק בזיווג שני, ואשת אביו היא זווג שני לכך אמרה תורה לא תגלה כי בזה ערות אביו הוא, שזווג שני לפי מעשיו, אך קדמה יענה אם בן זה מאשתו שני' ומזנה עם אשתו ראשונה שהוא אשת אביו, וא"כ לאו ערות אביו היא דזווג ראשון אינו לפי מעשיו, אמנם בס' ילקוט האורים כ' לפמ"ש בסוטה (י'.) כל המזנה אשתו מזנות, הד"א איהו בקרא ואיתתא בבוציני (מגילה י"ב.), וזש"ה ערות אשת אביך ל"ת, דיאמרו הבריות שג"כ הוא מזנה ועי' בס' בית אהרן על כתובות (דף ק"ג.) מהג' מפינסק שליט"א, בשם שד"ח כללים אות א' אי חייבים בכבוד אשת חבר לאחר מיתת בעלה, והביא ראי' משם שאינו מחויב, דאל"כ מה צורך הי' לרבי להזהיר בניו שיזהרו בכבודה תיפוק לי' שאשת חבר היא, אכן בעיקר הספק לא ידעתי דבשבועות ל', באשת ר' הונא שבאה לפני ר"נ וקם מקמה אע"ג דלאחר מיתת ר' הונא הי' כמו שפרש"י שם

טו) כלתך במנ"ח מ' ר"א דלאחר מיתת הבן אינו עובר משום כלתו, כי כלתו הפי' כל זמן שבנו חי, ומשום אשת בנך הוא, דעובר לאחר מיתה, וביראים סי' רכ"ד כ' להיפך דאשת בנו מחיים דוקא דלשון אישות הוא כשהאיש קיים, וכמו באשת אביך דדריש שיש לו אישות,