פרדס יוסף ויקרא רכ

באותן משפטים, ואין כוונת ר"י דבל יחי' קאי על הקוראים בלא נעימה רק על המשפטים, וזה נ"ל פשט הכ' אלה המצות וגו' וחי בהם, דבשבועות (כ"ו.) האדם בשבועה פרט לאנוס, פרש"י לשון האדם מורה על הכוונה שיהי' לבו עליו, וזה הפי' אלה המצות אשר יעשה האדם, פי' שלבו עליו ועושה בכוונה ואז וחי בהם פי' שיהי' חיות באותן המצות

וערמב"ן מי שעובד ע"מ לקבל פרס בעוה"ז יקבל, ומי שעובד עמלק"פ בעה"ב יקבל בעוה"ב, ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קכ"ט שתי' בזה מד' קהלת בפ' אוהב כסף לא ישבע כסף (ה' ט'), מי שאינו עושה מצות הקבוע לדורות כגון כתיבת ס"ת ובנין בהכ"נ הבל, ותמוה, ורק מי שעובד עמלק"פ בעוה"ז אינו עושה מצוה לדורות דמה לו בכך לדורות, אבל מי שיודע שעה"ז הבל ועיקר עוה"ב עושה ג"כ מצוה לדורות, ומי שאינו עושה כן הוי הבל ע"ש עוד, ועי' במשניות ווילנא מכות פ"ג מט"ו בלקוטים שם בשם ש"ל, ובשו"ת כנף רננה יו"ד ח"א סי' נ"ב, ובהקדמה לפרד"י ח"ב דף מ"ו - עי"ל דבכל מצוה נברא מלאך מליץ יושר, וברמב"ן תשא (ל"ג כ') כי לא יראני האדם ואי זה מלאך, א"כ י"ל אשר יעשה האדם וחי בהם, אשר יעשה נמשך גם על "וחי בהם" והכוונה שיעשה האדם במצות אדם חי, זה מלאך מליץ טוב, עי' בזה בשפת אמת בלקוטים, ופתחי שערים אחרי ופרד"י שמות (ד':). ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה וחי בהם אין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר מ' יום, והפי' שנתן טעם מה שלא קבעו תענית י"ז בתמוז יום ולילה כמו בת"ב, משום דתענית ממעט מאור עינים ואינו חוזר אלא לאחר מ' יום, ובת"ב צריך להתענות מעל"ע, לכן לא גזרו זה בתוך מ' יום פעמים

ובתורת משה הק' למ"ש ביומא (פ"ה:), שפק"נ דוחה הכל ואין לך דבר שעומד בפני פק"נ, ובפסחים (כ"ה:) ונפסק ביו"ד סי' קנ"ו דבע"ז ג"ע ושפ"ד יהרג ואל יעבור, ותמוה הלא וחי בהם שממנו למדו חז"ל שאין דבר שעומד בפני פק"נ כ' גבי עריות, וכי נאמר בעריות איפכא וסיים שמצוה ליישבו, ובאמת כבר עמד ע"ז מורו בפנים יפות כאן, ותי' דתד"ה והא כ' דכל היכי דלא עביד מעשה, כגון שהי' מקושה ועכו"ם הביאו על ערוה, אינו מחויב לעשות מעשה בסכנת נפשו להציל מן העבירה, והיינו דכ' אשר יעשה האדם וחי בהם, ודייקינן מיני' ולא שימות, דאינו מחויב לעשות מעשה בסכנת נפשות אפי' בג"ע כדי להציל מן עבירה בשוא"ת, עתו"ס סנהד' (ע"ד:) ד"ה והא, וכתובות (ג':) ד"ה ולדרוש, וע"ע לקמן בפ' בהר (כ"ה ל"ו) וחי אחיך עמך

וראיתי מעשה שהגאון נצי"ב מוולאזנע ז"ל, הי' מיסב במסיבת משכילים, וספרו בשבח משכיל אחד, וכי הוא אוהב ישראל ועוד מעלות, וישאלוהו לפלס מעשיו ומעלותיו, ואמר להם אספר לכם ספור קטן וממנו תבינו דעתי על זה האיש: הי' עשיר גדול ולו בת יחידה וצנועה, והיתה חולנית והרופאים הכירו בה מחלת השחפת ר"ל. ורק רפואה אחד יש שתאכל בשר חזיר שמן, ושאלו להרב ואמר כ' וחי בהם ולא שימות בהם, ופק"נ דוחה כל איסור, וכששמעה הבת זה מפי הרב, בקשה שעכ"פ ישחטו החזיר בחליף כשר של שחיטה, והרב בהתאפקו מלשחוק הבטיח לה על זה, ואחר השחיטה בקשה להשוחט שיבדוק גם את הריאה כדין, והנה כמו להכעיס נמצא שאלה בהריאה, וביקשה לשאול את הרב השאלה, והרב לא ענה דבר, ואחר הפצרות אמר באמנה לא אדע מה להגיד, אם קרה זה השאלה בבהמה כשרה וטהורה אז אמרתי כשר, אבל עתה בזכרי כי הוא מחזיר, איך אוכל להוציא מפי המלה "כשר" עם כל הכשרות שלו מן הצד ביסודו הוא "חזיר", כן לא אוכל לחוות דעתי ולומר על המשכיל תשבחות, כי יסודו הוא "חזיר"

והרה"ג ר' יצחק מרדכי ראבינאוויטש נ"י אבד"ק פלאוונא כתב לי, בחולין (י"א:) ברוב דילפי' מהורג נפש וכ"ת דבדקינן הא קא מנוול וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי נינוולי' וכו', והק' בנובי"ת יו"ד סי' ר"י דאדרבה ע"י הניוול אנו רוצים להמית הרוצח, ואם לא ניזל בת"ר, אם לא נינוולי' ינצל הרוצח דאמרי' טריפה הרג, וי"ל דבשבת (קל"ב.) מנין לפק"נ שדוחה שבת מה מילה שאבר א' דוחה שבת ק"ו לפק"נ, והק' הג"ר גרשון חנוך ז"ל מראדזין דמה ק"ו זה, דבשלמא אם לא ימול הי' סכנה לאבר המילה, ותורה התירה למול בשבת משים סכנת האבר ניחא הק"ו, אבל באמת אין סכנה לאבר אם לא ימול אותו, וליכא כלל ק"ו, ואמר שא"א ללמוד גמ' זו רק ע"פ דרכי החסידות שבאמת ברוחניות יש סכנה להאבר אם לא ימול אותו, וס"ל להגמ' דהרוחניות שוה לגשמיות ויכולין ללמוד מזה על זה, והג"ר חיים מבריסק ז"ל אמר על זה יישר (ועי' הקדמת אגלי טל), ורש"י בלשונו יומא (פ"ה:) מילה הוא תיקון א' מאבריו של אדם שדוחה שבת לפי שחייבין עלי' כרת לאחר זמן כך שנוי' כתוספתא עכ"ל, ואינו מובן דא"כ מה ק"ו יש, אי הטעם דיש כרת על מילה א"כ הוא פקו"נ של כל הגוף ולא הוי סכנת אבר אחד, וכן הק' בתוס' יו"כ שם, ובתוס' חולין (י"א ) ד"ה אבל הק' אמאי לא ילפי' רוב מקרבנות שדוחין שבת ול"ח שמא ימצא קרבן טרפה וחלל שבת, ותי' די"ל דמספק נמי דוחה שבת משום קרבן כמו בפק"נ דלא תלכו בו אחר רוב ע"ש, וצ"ב דמה דמיון זל"ז משום דפק"נ דוחה שבת הה"ד בקרבן, ולהנ"ל א"ש דפק"נ הצלת גוף