פרדס יוסף ויקרא כב

בשחרור, והא דנזיר דמצי למיעבד השתא לא קאי על משלח רק על שליח שיהי' ביד שליח למיעבד השתא, ולכך אשה שהי' לה אחות ונתגרשה דלא מצי השליח לקדשה למשלחו בשעת השליחות, ומה דל"מ עביד השתא ל"מ למשוי שליח שיקדשנה לאחר שתתגרש, וע' בנודע ביהודא מ"ת אה"ע סי' ע' שכ' ג"כ כן, ומ"ש בנו ז"ל בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ו על דבריו, מכל הנ"ל נשמע דבעינן שיהי' שייך באותו דבר, ורק דאף אם שייך מ"מ אם המעשה אינה יכולה להעשות עתה רק אח"כ א"י להיות שליח בדבר, וע"ז קאי המהרי"ט דבפירוש על אח"כ מועיל, אבל על זה כ"ע מודים דבעי שייך באותה דבר, אבל ישראל בקרבנות ל"ש כלל וכלל וא"ש

וע"ע במל"מ פ"ב ה"ו מביאת מקדש דהיכי דאיהו ל"מ עביד רק מדרבנן שליחו מצי עביד, וערש"י ותוס' יבמות (צ"ט:) בדין איהו ל"מ עביד מספק אי מצי למשוי שליח, וע"ש במל"מ הל' אישות, ופ"ז ה"ג מגירושין, ובשושנת העמקים כלל כ"ג

והנה בקידושין (ל"ו.) אין בנות ישראל סומכות, והק' תוס' למ"ל קרא ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג. וכ' בפנ"י דאיצטריך קרא שלא יעשה שליח לסמוך, והק' על תוס' מנחות (ס"א:) ד"ה מצינו דאשה נמי לבעי' מיעוט שלא יסמוך אחר בשבילה, וכ' תוס' שמא יש מיעוט, וע"ז כ' הפנ"י דזה הוא המיעוט ב"י סומכין ולא בנות ישראל ע"ש, אך תמוה הא כ"מ דל"מ עביד ל"מ למשוי שליח, ובשלמא בכל הקרבנות אמרי' כהני שלוחי דרחמנא, אבל בסמיכה שהתורה הקפידה שהבעלים יסמיכו א"כ הוי שליחו של הבעלים, ואם אשה א"י לסמוך היכי מצי לעשות שליח וצ"ע. ובמחנה אפרים הנ"ל יש לעיין מתוס' זבחים (צ"ה.) ד"ה מכניסו, ועי' במשפט שלום חו"מ ר"ס קפ"ב בזה

ובמנחות (צ"ג:) וסמך ידו ולא יד אשתו, דהו"א אשתו כגופו, ברכות (כ"ד.), כתובות (ס"ו.), ובכורות (ל"ה.), והטעם דכאן לא אמרי' אשתו כגופו, י"ל למ"ש בחגיגה (ט"ז:) דסמיכה צריך להיות בכל כחו ואשה כחה רפה מאיש

שם) ונרצה לו, ברמב"ן ורא"ם בחייבי לאווין בשוגג מדלא כתבה התורה בהם כפרה ע"כ דא"צ כפרה וריצוי כלל, וכ"כ בחי' הר"ן סנהדרין (פ"ד.), ועי' בפנים יפות, ובכלי חמדה ויצא אות ג' כתב דאין הפירוש דא"צ כלל כפרה, ובפרט בשוגג בחייבי מיתה ביד"ש, ושגגת מיתת ב"ד שאין בהם כרת כגון מגדף שהביא רמב"ן, ורק ל"צ ריצוי קרבן ומהני תשובה גרידא לתקן פגם החטא, וראי' דמתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה, והוכיח מזה הר"ן בסוגי' דשופר של עולה דה"ה במצוה היכי דנהנה א"צ כוונה, דהנאה הוי כמו כוונה ע"ש, וקשה אמאי לא נימא דעולה מכפרת על אכילת נבלות וטרפות אע"ג דאינו מכוין מ"מ נהנה הוי כמתכוין ופשיטא דצריך כפרה, ושוב י"ל דעולה מכפרת, ול"ש לומר דאין כאן איסור כלל בשוגג כיון דנהנה חשוב כמתכוין, וברור דהוי בגדר מכשיל בעבירת לאו בשוגג, ומצאתי שכ"כ הג"ר יעקב שור ז"ל מקוטב בבינה לעתים סי' ב', וכמ"ש הר"מ ריש הל' תשובה כל עבירות כו' בין בשגגה כשיעשה תשובה צריך להתוודות, ואם אין חטא למה יצטרך תשובה, ומפורש ג"כ בשבועות (י"ב.) כאן בשוגג כו' עשה ול"ת, הרי דגם שוגג מחייבי כרת צריכין כפרה ע"ש באריכות

ואא"ז במקור חיים סי' תל"א חידש דלכן בחמץ שאינו ידוע הוי כעובר עבירה דאורייתא בשוגג אע"ג דמתעסק בעלמא הוא, דדוקא בלאו שיש בו מעשה מתעסק לא אסרה התורה אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כמו בחמץ גם אינו מתכוין אסור

ובתשו' רע"א סי' ח' מפקפק בזה, וחקר שם פטור דמתעסק אי רק פטור מחטאת אבל עבירה עשה או שפטור לגמרי, ובס' חלקת יואב קמא או"ח סי' ז' האריך בזה ובדיני אונס (דף ק"ז.) ובתנינא בהשמטות שם, ומצאתי עוד בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ק"פ שנשאל ג"כ מנזיר (כ"ג.) וחו"מ סי' רל"ד באכל חזיר דצריך כפרה, והשיב דבאיסור אכילה לכ"ע גם בשוגג צריך כפרה, וכהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה, וע"ע כריתות (כ"ה:) ותוס' שבועות (ג'.) ד"ה מהן דבשוגג עביד איסורא, ועתו"ס יבמות (פ"ט ריש ע"ב), וביצה (כ"ה:) ד"ה איכא שכ' במזיד איכא נשיאת חטאת משא"כ בשוגג ע"ש מבואר כרמב"ן ורא"ם, ובשו"ת שערי יצחק או"ח סי' ק"ח כ' ג"כ דבאיסורי אכילה לכ"ע גם בשוגג צריך כפרה, וכ"כ המהרש"ם בספרו משפט שלום סי' רל"ד ובקונטרס משמרת שלום שם, ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ל"ד

ובנתיבות המשפט סי' רל"ד כ' דבאיסור דרבנן