פרדס יוסף ויקרא ריז

ז"ל שהשיב לאחד למה בדם כ' למען ייטב לך ולבניך, דדם אסור שמטמטם הלב, ומשפיע אכזריות באדם, ואכזריות כידוע עובר בירושה מאבות לבנים, וזה"פ לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך, כדי שבניך יהי' טובים בלי מדות רעות הטבעיית

יג) כיסוי דם החינוך מ' קפ"ז כ' הטעם שנפש תלוי' בדם וראוי לכסות הנפש טרם נאכל הבשר, כי אכזריות לאכול בשר והנפש נשפך לפנינו, ובבהמה ניתן לקרבן לכפר על נפשותינו, עוד כ' בס' כנסת ישראל די"ל רק לחיה ועוף דניזונים מגזל רבים יעשה לצורך רבים לזבל הארץ, כיומא פ"ה מ"ו ויוצאין באמת המים למכור לגננים ועי' ס' יראים סי' קל"ט, וברשב"ם וכלי יקר כ' טעם דשמא יאכל הדם, אבל אחר כיסוי לא יהי' ראוי לאכילה, ויהי' מזה ראי' שמצינו מצות ואזהרות שנאמרו בתורה, מפאת סיג ומחשש שלא יבא לידי תקלה, ועמש"ל בפ' צו (דף פ"ב:) ובס' פתח הדעת בהסכמות הכל"ח, על יו"ד ה' מליחה, ועי' כריתות (ד':) כיון דנתכסה הדם שוב נחשב אינו ראוי לאכילה והאוכלו הוי כעפרא בעלמא ע"ש, ברש"י, ולכאורה טעם זה שייך גם בבהמה, אך לפמ"ש בגמ' ות"כ צו טעם דחלב. חיה מותר, דאינה קריבה למזבח, ועתו"ס חולין (צ"ב:) ד"ה אמר, ועיקר איסור דם מבואר בפסוק הקודם דהוא משום דהוקדש להקרבה ומזבח, ולכן כיון דחיה ועוף בכלל אין קריבין למזבח, (זולת תורים ובני יונה מין מצוי) יש בהם חשש שיבואו לאכול דמים, וכמו חלב חיה, ולכן הוצרכו לכסות להרחיק מחשש זה, משא"כ דם בהמה דכ' למעלה כי הנפש הבשר בדם הוא ואני נתתי לכם על המזבח לכפר ע"כ אמרתי לבנ"י כל נפש מכם ל"ת דם, א"כ בלא"ה אין חשש שמא יאכלו דבדילי מיני' (עי' גיטין נ"ג: וחולין קט"ז:) ול"צ לכסות מחשש כילה, (ועי' לקח טוב בהוספות לכלל ח' ותורה תמימה אות נ"ג) - ואין להקשות לרשב"ם וכל"י מחולין (פ"ט.) אי מכסין בעפר עיר הנידחת ולהנ"ל גם בזה העפר ימנע מאכול דם, ואולי זה תי' הש"ס כל כמה דמכתת מעלי לה לכסוי, ובחולין (פ"ח.) פלוג' ר"י ורבנן אי צריך לכסות כל הדם י"ל פלוגתיי', אי הטעם כנ"ל, ועי' בזה בס' מאה שערים שער ל"ט - ובמנ"ח כ' אם בישל הדם או מלחו כיון דיצא מתורת דם פטור מלכסות ע"ש, ועי' משבצות סי' ק' סק"א ד"ה והנה וז"ל כל שנשאר מראה אדמומית חייב בכיסוי, אלמא מדרבנן עכ"פ חזותא מילתא עש"ה - ועט"ז או"ח סי' תצ"ח סקט"ו אי מותר לכסות בעפר חם, ובמנ"ח כ' דיבשל הדם כ"ק ונתבטל מתורת דם, ועי' חוו"ד סי' ק"ה סק"כ - ובמטה אפרים סי' תר"ה ס"ח נהגו השוחטים כשיבואו לאיש נכבד מכבדים אותו במצות כיסוי אחר שחיטת הכפרות ומברך, ובתבו"ש סי' כ"ח סקי"ד מפקפק בזה דבחולין (פ"ז.) ושפך וכיסה מי ששפך יכסה, והעלה דרק אינו רשאי לכסות ע"י אחר בדרך שליחות אבל בדרך כיבוד שרי, ובכרו"פ שם הכריע להיפך דבשליחות רשאי דשליח של אדם כמותו, ונחשב כאלו השוחט בעצמו כיסה ובכיבוד אסור וכ"כ בבינת אדם שם, וע"מ שכתבתי בזה הרבה בפרד"י פ' לך (ק"ג. ושמות ל"ו.)

יד) הנפש עי' יפ"ת ויקרא פ"ד סי' כ', ושיורי המדות על ס' המדות שער הבטחון פ"י

שם) יציד בע"ז (י"ח.) ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון ופרש"י צידת חיות, עמ"ש בעניני צידה אי מותר לאדם בפרד"י ח"א (דף קפ"ג:) ע"ש חדשות, וע"ע בח"ב (רמ"ז: ושס"א.)

שם) אוה"ח דמו בנפשו פי' במקום נפשו ומהמוסר לנהוג בו כבוד כדרך שצוה ה' לקבור אדם, עי' ס' בית האוצר ח"א (דף כ"א:) שהוכיח מזה דכ"ש שיוצרך עבד קבורה אפי' א"נ דלא הוי בכלל אדם, ועי' ירושלמי נזיר פ"ז ה"א ובתרגום שני (ח' כ"ד) מבואר דבעכו"ם ליכא חיוב קבורה, דאסתר לא קברה להמן, והא איכא לא תלין, ורק דהמן נמכר לעבד למרדכי ובעבד יש חיוב קבורה, ועי' קוי אור, ומ"ש בפרד"י בשלח (קט"ו.)

טו) רש"י בבית הבליעה, אינה מטמאה לא בתוך מעי' ולא בתוך הפה אלא בבית הבליעה, ואם טבל אחר בליעתו אע"פ שעדיין במעי' שלא נתעכל עלתה לו טבילה

שם) רשב"ם כל נפש כו' לרבות קטן שג"כ מטמא אותו בבית הבלוע, עי' כל"ח אמור (דף צ"ב:) שכ' שלא מצא לא בש"ס ות"כ דבר זה עש"ה, ומצאתי בקובץ אור תורה תרצ"ד סי' י"ט שכ' בפשט רשב"ם, דמצינו במקום שהותרה נבלה לאכול גם טמאה הותרה גבי מליקה, ולכהן הותרה באכילה וגם איננה מטמא בבית הבלוע, וקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוון להפרישו, והוי נבלה אצלו היתר וסד"א דגם אינו מטמא לכן פרט דאף קטן יטמא - עי"ל בנדה (מ"ד.)