פרדס יוסף ויקרא רטז

להיות באקלים זולת בבבל ארעא דחשוכי

והגרצ"ח בפתיחה לע"י במבוא האגדות, כ' מענין מזיקין ועין הרע ורוח אשר מובאים בש"ס צריכים לקחת הדברים כפשוטם, ובאבות פ"ה מ"ו מזיקין בע"ש נבראו, וכן האמינו בהם במשך זמן תנאים ואמוראים וכן בכשוף ולחשים, והגם שהרמב"ם בפהמ"ש בפ"ג מע"ז ובהל' עכו"ם פי"א הט"ז דעת אחרת עמו, בכל זאת סתם לשון הברייתות אין לפרש בדרך משל וחידה, אכן יש הבדל גדול בין הרבנים לחכמי אומות, אע"פ ששניהם האמינו במציאותם ומספרים לנו איך דברו עמהם, ואיך פעלו לפעמים ענינים נפלאים כירושלמי תרומות פ"ח ה"ה, בקיסר א' איך חממו הדימוסאות ועמד"ר בראשית ותולדות, אבל לא האריכו לשון כ"כ כמו בבבלי, כי שם יבואו הסיפורים שהי' השדים בני ביתם והי' משמשים עמם, בחולין (ק"ה:) דר"פ השתמש עמו להביא לו מים, ובפסחים (קי"א:) הזהירו שלא ילכו בשוק בלילי רביעית, ובעירובין (מ"ג., ב"ב ע"ג.), וכן מענין לחשים לא נמצא בירושלמי, ובבבלי הזכירו בשבת (פ"ו: ובמגילה ג'.) עיזא דבי טבחי שמינא מינאי, וגיטין (ס"ח:) לשברורי דיומא לימא הכי, ולשברורי דלילה לימא הכי, וכ"ה בע"ז (י"ב:), ובפסחים יש הרבה לחשים וסכנות זוגות, ועשו"ת הרשב"א סי' תי"ג ליישב הסתירות. בזה, ובס' שלשלת הקבלה יש אריכות גדול בעניני כשוף ושדים ויען כי הוא ספר מצוי לא העתקתי דבריו

שם) חקת עולם לדורתם ובת"כ לבית עולמים, וכ' בנובי"ת או"ח סי' פ"ז דמפסוק זה דרשינן בזבחים (ק"ו:) למעוטי כרת מאותן שהקדישם בשעת היתר הבמות והקריבם בשעת איסור במות, ושלא תאמר דמיעוט זה רק במשכן ושילה דאף שנאסרו במות מ"מ עתיד שיותרו, אבל בבית עולמים שלעולם לא יהי' היתר בבמות יהי' חייב כרת אפי' על אותן שהקדיש בשעת היתר, קמ"ל חקת עולם אפי' בבית עולמים אין כרת, וממילא איצטריך לדורתם על גוף המצוה שתהי' נוהג לדורות, דאי לא לדורתם הוי מקמינן חקת עולם על גוף המצות, ול"ה ידעינן למעוטי כרת אפי' בבית עולמים, ועמ"ש בדבריו בכל"ח במדבר בקונטרס מיד ולדורות אות י"ב

ח) ואליהם תאמר, עי' ס' תוספת ברכה דלא מצינו דוגמתו וגם מיותר, ובספרו מקור ברוך דף תרס"ג כ', דבסנהד' (כ"א:) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שבשני דברים נתגלו ונכשל שלמה, לא ירבה סוסים ולא ישוב העם מצרימה, ולא ירבה נשים ולא יסירו לבבו, ובשבת (י"א.) אני אקרא ולא אטה, ורש"י ע"ז (ל"ה.), אבל היכי דלא מגלה טעמא בדלי מיניי' כולי עלמא, וכאן אמר ה' למשה טעם שחוטי חוץ למאן לא יזבחו עוד לשעירים, ואפשר יאמרו שהם בטוחים ותקיפים שלא יזבחו לע"ז וא"צ לגדר וסייג, וממילא יאמרו דלא חל עליהם איסור שחוטי חוץ, ולכן אמר ה' למשה אע"פ שאליך אני מגלה הסוד משחיטת חוץ למען כו', אבל ואליהם תאמר רק הדין לבדו ובלא טעמו שהוא מסייג וגדר, ועמש"ל בפ' שמיני (קל"ה:), ותזריע (ק"נ.)

י) דם, עי' קובץ שערי תורה סי' י"ב ומ"ה בשם הגה"ק מסשעכאנאוו ז"ל, בדם למה אין שיעורו ברביעית, ותי' דאפקי' בל' אכילה לא יאכל דם, וביבמות (קי"ד:) אי' בהדי' אבל דם עד דאיכא רביעית אימא לא, ועשו"ת בנין ציון סי' מ"ט, ויש מחלקים בין דם קרוש לצלול, וצ"ע שלא הביא מכריתות (ד':) ואין מצרפין ואף דם וכו' ורש"י לצרף דם לבשר, וידוע דב' דברים שאינם שווין בשיעורה אין מצטרפים, וע"כ דגם דם בכזית

ובענין דם שבשלו עי' ס' עט סופר כלל ק"ג, ולעיל בפ' צו (דף צ"ו:). בזה, וע"ע יפה תואר ויקרא פ' ד' סי' א', ובס' חלקת יואב תנינא סי' ז', ורמב"ן וספורני מה שאסרה תורה דם דשוכן עלי' אד רוחני המרכיב גוף ונפש ול"צ עיכול כשאר הנאכלין ע"ש, וחזינן במאכל איסור שנבלע בבע"ח ונתעכל פקע איסור ממנו מה"ת, כמו חלב שבקיבה מותרת עם בשר דע"י עיכול נעשה כבריה חדשה, רק שנשאר בו איסור דרבנן בתוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע, ובכורות (ז':) ד"ה דג, ולפ"ז גם דם שמלחו ובישלו דטבע המלח ששורף הדם, כר"ן פכ"ה במילחא גללניתא דמותר לאכול מלח שבלע דם, וכן בדם טבעו כן, ושי' רש"י ע"ז (ל"ג.) דגם יין המליח שרפו ובתוס' חלקו, אבל בדם הכל מודים שנשרף בהמלח והמלח או האור פועל בו שמחלק האד הרוחני שבו ובזה נפשט מעליו צורת דם, וזה הטעם דדם שבשלו מותר מה"ת דנשתנה ע"ש אריכות - וברש"י כאן עי' יעיר קנו על מס' קנים פ"א מ"א, וברמב"ן עי' הג' מיימוני פ"ח מתשובה, וי"ב דרשות למהר"י מינץ דרוש ב'

ובפ' ראה (י"ב כ"ה) כ' לא תאכלנה למען ייטב לך ולבניך אחריך, ואי' בשם ר"ר יהונתן