פרדס יוסף ויקרא רט

נאמר דאינם דוחין שבת וטומאה הרי נבחר יותר מעת הנ"ל, ול"ש לומר עליו עתי, ומשמע עתי שדוחה שבת עי' ס' פרי חיים

והקשו על גמ' הנ"ל אפי' בשבת שאם הוא חולה מרכיבו על כתפו, ולמה לא אמרו חילול שבת דהי' קושרין לשון של זהורית בראש השעיר (שבת פ"ו), והמשלח הלך אחריו הוא חילול שבת ע"י מחמר אחר בהמתו וע"ש בהגהות רצ"ח, שהשאג"א הק' כן, ובשו"ת אבני חפץ סי' ק' תי' דמה שקשרו בראשו הי' תקנה מאוחרת, ומתחילת הי' קושרין על פתח האולם כיומא (ס"ז.), ולפמ"ש ביומא (ל':) הי' מתקנת ריב"ז, ול"ש שהתורה התירה חילול שבת דבר שנתקן אח"כ בסוף ימי הבית

וע"ע שו"ת שער אפרים או"ח סי' נ"ג שהק' על התקנה בעצמה לקשור לשון זהורית איך תיקנו ולא חשו לאיסור מחמר, ודן מזה אי ביה"כ שייך מחמר, וע"ש בתוס' ישינים שהק' ג"כ דהוי מחמר, ותי' דהוי מחמר לאחר יד, ועוד הק' שם באבני חפץ דהי' אפשר לשלחו ע"י ב', וב' שעשאו פטורים, וכיון שהי' באפשר להנצל מאיסור שבת אמאי באמת הי' דוחה שבת, ועי' בזה בשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' צ"ב וי"ל דבהוצאה גם בב' יש חיוב, דהטעם דב' שעשאו פטורים דלא הוי מלאכה גמורה, דכל א' עושה מקצת בשבת (צ"ב.) אבל בהוצאה דל"ה מלאכה גמורה כתוס' שבת (ב'.) ד"ה פשט וביצה (י"ב.) ד"ה דילמא ואפ"ה אסרה תורה וה"ה די"ל דגם בב' חייבין, אבל זה טעות דבשבת שם בע"ב הוציאו ב' פטורין, ועי' שאג"א סי' ל'

ובס' דבש השדה אות ק"ח הביא דכ' כאן המדברה ואח"כ בפכ"ב כ' במדבר, המדברה משמע דבר ידועה, דבאמת הי' ידוע המדבר בראש הצוק, אבל שילוח עונות הי' למקום שאינו ידוע לשום בריה שבעולם לכן כ' במדבר, וכמ"ש במיכה (ז' י"ט) יכבוש עונותינו וגו' ותשליך במצולות הים כל חטאתם, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו

ובטו"ז סי' תקצ"ז הביא הא דאין מצוה להתענות בר"ה, במ"ב (ד' ח') באלישע שאכל אצל השונמית והי' אז ר"ה, ובגליון שם מביא שלא כן היא ע"ש, ובס'. מקור חסד על ס' חסידים סי' תר"ה הביא זהר פנחס (רל"א.) דבכל מקום דכ' ויהי היום הוא ר"ה ואשר הט"ז ועי' ס"ח סי' רנ"ח שיו"כ ג"כ נקרא ר"ה, עי' ראש סוף יומא, ומהרש"א ב"ב י' ע"א, וביחזקאל (מ' א') בראש השנה בעשור לחדש, וכן המנהג בליל יו"כ לומר כל נדרי, שמקורו בנדרים (כ"ג:) הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרי כו', הרי דיו"כ נקרא ר"ה, וכן בשבת (קכ"ז:) מעשה שנשכר לג' שנים בערב יו"כ א"ל תן לי שכרי, וע"ש בפמ"ג וברכ"י

כג) ובא רש"י אין זה מקומו והוא מיומא (ל"ב.), ועי' בהכתב והקבלה בל יעלה על דעתך שרבותינו עוקרים המקרא ומושיבין אותו במק"א, רק ילמדנו בזה לפרש לשון המקרא בדרך שיובן ממנו המאוחר למוקדם ומוקדם, למאוחר, והווי"ן מהפעלים "ורחץ ולבש ויצא ועשה וכפר" מורים על זמן שכבר עבר קודם הפעל, כמו אתה קצפת ונחטא (ישעי' ס"ד ד'), ר"ל וכבר חטאנו, וכמו וירם תולעת ויבאש (בשלח ט"ז ה') וכבר באש, וברש"י ורמב"ן כאן עי' אריכות בלח"מ פ"ב ה"ב מעבודת יו"כ

כד) רש"י בית הפרוה, עי' יומא (ל"ה.) מכשף, ועפרד"י ח"ב בהערות אדמו"ר מגור שליט"א אות י"ז בזה

כח) והשורף הפעלים "דלק בער יצת" מציינים איכות ההדלקה, והבערה משיאחז האור ומדליקו או מאחז האור בעצים ומבעירם ובא ע"ז כמה לשונות, אבל פעל "שרף" מציין שריפת הדבר עצמו, ובא גם על דברים שאין האור נאחז בהם עצמם רק נשרפים ע"י עצים ודומיהם, ויש הבדל פרטי בין שרף ובין אכל, שפעל אכל מציין פעולת האש עצמו שאוכל ומכלה את הגשם, ופעל שרף מציין פעולת האדם המסבב שריפת העצים, תוה"מ סי' ע' ואילת השחר סי' ת"א

כט) והיתה לכם לחקת עולם, אוה"ח לבל תטעה שכהנים פטורים מעינוי או כ"ג שבמקום עינוי הוא עבודתו וכו', וכ' לכם שגם משה ואהרן בכלל עינוי וצ"ע, ובכל"ח אות ב' כ' כיון דהקריבו ביו"כ וס"ד כמו מלאכה אשתרי ה"ה עינוי במקדש ביו"כ ע"ש אריכות, וגם משום דכהנים באכילתם מקיימים מ"ע קס"ד דא"צ לכפרת עון ואינם בכלל גזירת העינוי, ובקונ' קוי אור הק' התינח באכילת קדשים, אבל הרי עדיין לכפרת עון על אכילתם חולין, וי"ל עפ"מ שהק' בשו"ת צמח צדק מהג' מליבאוויטש ז"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת יה"כ שחל בשבת יהי' מחויב לאכול כזית כדי לקיים מצות עונג שבת שהוא מ"ע,