פרדס יוסף ויקרא רח

ויש לרמז מכאן דהעוסק בצרכי הכלל לא יהי' לו נגיעת עצמו, וצריך לזכור שעבודתו עבודת הקודש, וז"פ וכל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו אל הקודש, ,וכל אדם אפי' מקצת אדם שלו, כמ"ש בחולין (ע"ט:) כל אפי' מקצת, כל שה אפי' מקצת שה, ותי' נדה (מ"ג:) אדם כל שהוא, ובסנהד' (ע"ח.) פלוגתא כל נפש אי כל דהוא נפש, ועי' בכורות (ג'.) כתב רחמנא כל דאפי' כל שהוא ועתו"ס שם ד"ה ור"י

יח) ויצא ערש"י ומהרש"א עה"ת אריכות, ובלח"מ פ"ה הי"ד ממעה"ק מ"ש ברא"ם כאן

שם) מדם הפר ומדם השעיר ביומא (נ"ג:), שצריך לערוב ב' הדמים ואח"כ לזרוק, התורה יורה שהגדול צריך להתערב עם הקטן ואינו יכול להיות גדול מחבירו, ואז יהי' מחילה גמורה על עונותיו

יט) והזה ביומא פ"ה מ"ד, לא הי' מתכון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, וברש"י כ' לשון כמצליף לא נודע לי, ובבני יששכר תשרי מאמר ח' אות ה' הביא תיב"ע (דברים כ"ה ג') ארבעים יכנו לא יוסף ארבעין "יצליף" וחסר חד ילקוני' כו', ונ' שרוצה לפרש דלמה כ' ארבעים והוי רק ל"ט, וס"ל שהמכה אחרונה אחר ל"ט, לא יהיה במעשה רק כעין מחשבה, יטה ידו להלקות ולא יוריד ידו לגופי' להלקותו, ולשון יצליף היינו יעשה בידו כמו צלף שענפי' מתפשטים עד כמעט סמוך לארץ, כשבת (ק"נ:) בחסיד שעלה אצלו צלף שיהי' גדר לשדהו ואעפ"כ אינו מגיע לארץ, ונלמדה ממסורה ארבעים יכנו, וארבעים שנה אקוט בדור וגו' (תהלים צ"ה י'), הנאמר על דור המדבר שנגזר עליהם מ' שנה יום לשנה, וגם שם ל"ה אלא ל"ט שנה, ששילוח מרגלים הי' בשנה השנית ונחשב בשנה הקודמת, שכבר הי' הגזירה במחשבה כרש"י שם, וכמו ששם נחשב המחשבה במנין להיות סכום לארבעים כן כאן במלקות יהי' ל"ט במעשה, ומספר הסכום ל"ה רק כעין מחשבה היינו יצליף, וגם זה במשנה ל"ה מתכוין כו' אלא כמצליף, ובס' תוספת ברכה הביא מיומא (נ"ה.) צריך להזות אחת למעלה ושבע למטה, ועם כל אחת שלמטה צריך להזות א' למעלה כדי להזהר מטעות ערש"י, ופליגו ר"מ ור"י אם מתחיל אחת ושתים או שתים ואחת, ועשו"ת אמונת שמואל סי' מ"ט, ובסוכה (נ"א:) רי"א שבעים ואחת קתדראות, והמנהג לומר אחת ושתים, וכן בספירה שנים ועשרים יום וכו' ובאה"ע סי' קכ"ו ס"ה בחשבון השנים יכתבו המספר המרובה קודם חמשת אלפים ושש מאות ותשעים ושמונה שנה, ובחשבון הימים המספר המיעוט קודם כשנים ועשרים יום לחדש, ומצינו במקרא שנים רבות (קהלת ו' ג') וימים אחדים (ויצא כ"ט כ')

כא) וסמך ידיו עמ"ש בפ' ויקרא (א' ד') ובטור או"ח סי' ר"ה מניח ידו על ראש התרנגול וסומך עליו וכו', וק' דסמיכה צריך ב' ידיו כמנחות (צ"ג.) ור"מ פ"ג הי"ג ממעה"ק, וא"ש לטו"ז שם הי' נראה כמקדיש קדשים ושוחטן בחוץ, וכמ"ש באו"ח סי' תס"ט ולהכי אין להניח רק יד אחת שיהי' ניכר שאין זה כסמיכה על הקרבן רק לזכר בעלמא - ורמ"א שם כ' וסמך ידיו וצ"ע, ובהדרוש ועיון הביא שבשו"ע או"ח שנדפס באמרשטרדם ש' תנ"ז כ' ברמ"א "ידו". ועי' באר שבע סי' נ"ג וסידור יעב"ץ, ובס' ברכת אהרן מאמר א' בזה, וגם צ"ע מה שאומרים בעת שלוקחים תרנגול לכפרה בני אדם יושבי חשך ב' תיבות "בני אדם" מה טיבן, בתהלים ק"ז כ' רק יושבי חשך וגו', וכ' בהדו"ע ע"פ מג"א שם דב' רשאים ליקח כפרה א' דב' נודבין קרבן אחד כמנחות (ק"ד:), וי"ל דבסידורים הי' כתיב בראשי תיבות ב"א והוא קיצור "ב' אומרים" כלומר שב' אנשים יכולים לומר כאחד הפסוקים ולצאת בתרנגול אחד, וע"י טעות המדפיסים כ' "בני אדם", ובאמת בטור כ' רק יושבי חשך וחסר תיבות בני אדם, ובכלבו סי' ס"ח הביא רק הפסוקים אוילים מדרך פשעם

שם) עתי יש הבדל בין עת ובין מועד, מלת עת מציין נקודה הזמניית המחויבת לאיזה דבר מצד הסדר הטבעי, ומלת מועד מציין נקודה אמנית נגבלת ע"י הדת או ההסכמה, תוה"מ אות נ"ג - ורש"י פי' עתי מוכן לכך מיום אתמול וכ"פ ביומא (ס"ו:), ותיב"ע די מזמן מן אשתקד, משמע משנת העברה, וכ"כ ברע"ב ב"ב פ"ו מ"ג וע"ש בתי"ט. וברשב"ם ורד"ק פי' איש הבקי בדרכים ומדבריות שהולך שם כל עת, ובירושלמי יומא פ"ו ה"ג עתי שיהי' עתיד (ר"ל מוכן כמו להיות עתידים ליום הזה אסתר ח' י"ג), ובריטב"א יומא דילפי' מתיבת המדברה, בשם מד' ועי' שיח יצחק יומא (דק"ד.) וברא"ם, וביומא שם ות"כ עתי אפי' בשבת, וק' מנ"ל וי"ל דיום או לילה נקרא עת, ויום לילה נקראו מעת לעת, וכשאמר עתי משמע דנבחר לזה חצי מעל"ע כלומר מערב יו"כ ושפיר פרש"י המוכן לכך מיום אתמול, ואם