פרדס יוסף ויקרא קצט

אבל ואנשי חסד נאספו שמעבירין על מדותיהם, וראוי להוסיף להם, ודאי מפני הרעה נאסף בעון הדור ובתענית (כ"א:) בשבבותא דרב ל"ה דבר והי' בזכות אשה, ובנזר הקודש כ' אף כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין, מ"מ לצדיק גמור מבחין, א"כ בזכות רב לא ניצולו דמבחין אבל אשה אינה צ"ג ואינו מבחין וכיון דהיא נצלת גם הם נצולי'. ועי' ערבי נחל ר"ה תקנ"ג, ופרד"י נח (דף נ"ג.) מ"ש בזה

איכה (א' י"ב) לא עליכם כל עוברי דרך המגיד מדובנא אמר משל עשיר הי' לו בן רע, והאב מיצר על עשרו שיכלה, הטמין מעותיו במקום סתר אולי בתוך כך הבן יתיישב עצמו לטוב, פ"א נשרף הבית ר"ל והאב בכה מאד, ושאלו לו על זה, הלא יש לו עשירות גדול חוץ מזה. וגם יקח דמי אחריות של הבית, אבל לא ידעו מהמטמונות שהי' לו שם, ורק ידעו תפארת הבית מבחוץ, העיר ירושלים כלילת יופי וכו', וז"ש ל"ע כל עוברי דרך, אין אתם יודעים שמץ מנהו, אנו יודעים כי מציון תצא תורה. וכן באדם זה הנסתר. ורק אני יודע מה הי'

העמדת מצבה ושמירות יא"צ עומדת אצל הרבה מאחב"י בראש כל המצות, והרבה מיסודי הדת שהם גבוהים אצלם כקליפת השום, אבל יא"צ קודש. המצבה יוצג בכבוד גדול, ולכאורה מחזה נהדר הוא שמכבדים הוריהם הנפטרים, אבל באמת הוא כאב לב דבשעה שמדליקים נר יא"צ מכבים נר היהדות בעזבם תורת ה', הבנים משתדלים הקים שם לזכרון אבותיהם אבלי בחללם תורת ה' הרי מוחקים את שמותיהם מן החיים - כותבים על המצבה "תהי' נשמתו צרורה בצרור החיים" וזה אם הבנים חיים ברוחם לתורתם וקשורים בכל מה שקדוש לנו. אבל אם הבנים יזניחו תורת אביהם אז בהכרח תנתק נשמת אבותיהם מצרור החיים, ולא יהי' יחס וקשר בינו ובין נשמת בניו בנים כאלה שכל יהודתם רק על הקדיש ויא"צ ויזכור, מהראוי לכתוב "פה נקבר אבינו קבורה שלימה", משל לעץ פרי שנקטפו ממנו ענפים ואחר שנטעו ונשרשו במקום אחר והחלו להוציא פירות, עלה רק בלב העץ וחדל לתת פריו ומתקו, האם נוכל לומר שמת אותו העץ לא! עץ הזה הוא חי, ויחיה כל זמן שהענפים שנכרתו ממנו יתנו את פרים. וכתענית (ה'.) יעקב לא מת כו' מה זרעו בחיים וכו' וז"ש "ושבח אני את המתים" אף שכבר מתו מ"מ ראוים הם לשבח "מן החיים אשר חיים עודנה" בעד המעשים הפוריים שהחיים עושים

ובענין הזכרת נשמות "מותר אדם מן הבהמה אין" כלומר יתרון מה שמרגיש "באין" היינו בעבר, כי בכל בעל חי יש אהבה וגעגועים לבניהם וחבה למטיביהם. או שהוא טבעיית "אינסטינקטים" או שכליית, נתחבטו החוקרים, ומ"מ רואים אנו שהפרה מתגעגת על ולדה, ותרנגולת לאפרוחיה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. וכלב מכיר אדונו. אך האהבה רק כשהם לפניהם הם מרגישים, אבל כשיתרחקו רחוק מקום או זמן, יעבר הכל, ויקרה כשתתגדל הבת קמה באמה הפרה ונוגחת אותה, ותרנגולת תכה אפרוחיה כשיגדלו, ונמצא דאהבתם רק זמניות כפי הנצרך לקיום המין לא כן האדם שאהבה והכרה שלו לא רגש בעלמא כי אם הבניית ושכליית, וחרפה לאדם לדמות בזה לבהמה, כמ"ש בפסחים (קי"ח.) כשאמר ה' לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב הארץ, זלגו עיניו דמעות ואמר אני וחמור נאכל באבוס אחד כי האדם דעתו ולבו לאהבה בלי תלוי' בדבר, וממילא אין להם גבולים וזמנים, וז"ש ומותר אדם מן הבהמה "אין", שאנו רואין הפרש בהאין ואפס, הבהמה אם הנאהב אינו לפנינו אז אין אהבה, לא כן האדם לפניו אין הפרש אם הנאהב לפניו או לא, אדרבה אם נתרחק ממנו תתוסף אהבה ויתרבו הגעגועים, וזאת הוא בהזכרת נשמות מראים חיבה להנפטר שזוכרים אותו תמיד

ואירע שרב א' נלחץ אל הקיר והוכרח להפסיד לאיש חפשי ופתח בנואמו: בטח תתמהו מאי נוכל לומר על איש חפשי כזה, ורק בשבת (ל'.) במתים חפשי שנעשה חפשי ממצות, וזה באדם שעשה מצוה בחייו ולא באיש שמביא חפשיותו עמו בקבר, אך אי' בקידושין (ל"א) גדול המצוה ועושה מאינו מצוה ועושה, כן גדול אינו מצוה ואינו עושה ממצוה ואינו עושה, כי האינו מצוה וא"ע אינו עושה שום רע, והמצוה ועושה עובר בכל שעה על עבירות, ואם א' עשה עבירות בחייו שהי' מצוה וא"ע, במיתתו נתעלה ממדרגתו כי נעשה אינו מצוה, שעל זה ג"כ נאמר במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי, וכמו בצדיקים אמרי' שגדולים במיתתן מבחייהן. כן בעוברי עבירה, כן בזה שמיתתו כפרתו ועתה אין חוטא עוד. צריכים לבקש שינוח בשלום על משכבו

ובפרדס יוסף כתבתי הרבה בעניני הספד ואציין המקומות והרוצה לעיין שם ימצא הרבה חדשות בעזה"י

בענין "וזרח השמש" עי' בחלק א' (דף נ"ח. וח"ב קמ"ב. קמ"ד:), ומלואים והערות