פרדס יוסף ויקרא קצא

וטהר, וכ' וילך ויטבול בירדן כדבר איש אלקים ויטהר, ופלא דלא זכר שם טבילה רק רחיצה. אך מפני שהוסיף וטהר, כוון לומר שאחר הרחיצה יעשה עוד דבר, ומובן מן יטהר בציווי הוא כמו וטבלת, וכאן כ' ואחר תטהר שפעולת הטהרה היא טבילה

ובנדה (ל"א:) היה ר"מ אומר מפ"מ נדה לז' וקשה הלשון "היה" הול"ל ר"מ אומר, ובס' יריעות שלמה כ' דאי' טעם בנדה ז"י, לפי שחוה גרמה מיתה, וז' ימי אבילות לכך טמאה ז"י, אך אי נימא דאפילו אי לא חטאה ג"כ הוי מיתה נסתר טעם זה, ובס' עשרה מאמרות הק' לר"מ דס"ל בעירובין (י"ח:) אדה"ר חסיד גדול הי' ועשה תשובה ק"ל שנים, והי' לחזור לקדמותו לחיות לעולם. ועכצ"ל דר"מ ס"ל דגם לולי החטא מעותד למות, וז"ש הי' ר"מ אומר דאדם עשה תשובה כנ"ל וא"כ דגם בלא החטא הי' מיתה וחוה לא גרמה מיתה א"כ אמאי נדה לז'

כה) ואשה כי יזוב עי' המאסף מירושלים שנה י"ט סי' ל"ה

שם) בלא עת נדתה ערש"י ושפ"ח ומהרש"א ח"א נדה (ע"ג.), ומהרש"א עה"ת וברביד הזהב אריכות – ויש הבדל בין מלת "עת" ובין "כל ימי" "כל הימים" כשרוצה לעיין המשך הזמני על איזה דבר יציינו במלת כל ימי, כל הימים, וכשרוצה לעיין מתי חל איזה דבר בנקודה מיוחדת מן הזמן יציינו במלת עת

כח) ואחר תטהר, והו"ל לכתוב ואחר כך תטהר ובס' אמרי יוסף כ' דבא לרמז מ"ש בכתובות (ע"ב.) מנין לנדה שסופרת לעצמה שנ' וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, אבל בשעת טבילה כ' ביו"ד סי' קצ"ח סעיף מ' שצריך שתעמוד אצלה אשה גדולה בת י"ב שנים ויום א', וזש"ה וספרה לה ש"י, לה בעצמה, דעל זה נאמנת בעצמה, אבל "ואחר" תטהר היינו אצל הטהרה במים צריך שתהי' אחר עומד אצלה וביבמות (פ"ח.) להכי לא ילפי' מוספרה לה לעצמה דעד א' נאמן באיסורין דאי אפשר בענין אחר עי' בראשונים, א"כ בגיטין (נ"ד:) ע"א נאמן באיסורין מכ"ג שנאמן שלא פיגל הא ג"כ אי אפשר בענין אחר וצ"ע

לא) והזרתם ערש"י וח"א מהרש"א שבועות (י"ח:) וענובי"ק יו"ד סי' נ"ה, לשמא תראה הוי דאו' והבאתי לעיל בפ' שמיני (י"א מ"ז)

לג) והדוה בנדתה. שם נדה ע"ש נדודה מבעלה וקדשים, וכן ביחזקאל (ז' י"ט) כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה, והכוונה לנדוד שלא תהי' להם תקומה, ומלשון נע-ונד – ובשבת (ס"ד:) זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול כו' עד שבא ר"ע ואמר א"כ אתה מגנה אותה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה כו', ויל"ד א"כ וקנים הראשונים מדוע לא חששו לזה שיגרשנה, וי"ל דבסוף גיטין (צ'.) בש"א לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וב"ה אפי' דבר ולא ערוה היינו שהקדיחה תבשילו, ורע"א אפי' מצא אחרת נאה ממנה, וא"ש דזקנים הראשונים היינו ב"ש וב"ה (ע"ש שמאי הזקן והלל הזקן), דלדידהו ל"ש לומר שמא תתגנה על בעלה ויגרשנה, דאסר לגרשה אא"כ בערוה או דבר, אבל ר"ע לשיטתי' דאפי' מצא נאה ממנה מותר לגרשה שפיר אמר פן תתגנה ויגרשנה ולכך הותר להתקשט וע"ס זכרון יעקב

ראיתי בס' מעשה טובי' עולם קטן פי"א, מדוע בכל הבריות לא נמצא דם נדה אלא באשה וקוף, עם שכל בעלי חי מתברכים בבינה, ואיזה מהרופאים אומרים שהריר הנוזל מנקבות של בהמות וחיות הוא במקום דם נדה - ועי' ר' בחיי שכ' דלא נמצא רק באדם, והוא ע"ד העונש מפתקה של חוה ולכך אינו בשער המינים, לפי שבהמות אין להם שכל ואין ענינם לעונש - ובענין עונש לבע"ח עמ"ש הרבה בפרד"י נח (דף ס"ה:, ויתרו קע"ה:)

ובהלכות נדה כתבתי איזה הערות ביו"ד בגליון, ואעלה אותם כאן כפי סדר סימני השלחן ערוך

בסי' קפ"ג ברמ"א אין חילוק בין פנוי' לנשואה לענין איסור נדה, ריב"ש סי' תכ"ב, וע"ש בתורת השלמים לפמ"ש בנדה (ל"א:) מפ"מ נדה לז' שתהי' חביבה על בעלה וא"כ בפנוי' ל"ש זה, ורק ר"מ כר"ש ס"ל דדריש טעמא דקרא בב"מ (קט"ו) ולית הלכתא כוותי' בחו"מ סי' צ"ז סי"ד, ועי' בהגר"א דמרפ"ג דכתובות משמע כן דקנס רק בבתולה ועמ"ש בפ' שמיני (י"א ט"ו) – וע"ש במחצת השקל ודבריו ברורין דאף להר"מ צריך ז' נקיים אלא דמועיל אף בצירוף כגון בראתה ג' ד' ה' ואח"כ ראתה דם נדה עד ג' ימים מועילין הד' ימי נדה הנקיין הנשארין לצרפם להג' הנקוין שמקודם ויהי' ז"נ, אבל אם שופעת כל ז' ימי נדה אינו טובלת לערב וצריך להשלים אח"כ ד' ימי נקיין, וכן מפורש בר"מ פ"ז הי"א מא"ב וז"ל ואם ראתה בהן דם אין עולין לה ימי