פרדס יוסף ויקרא קפו

בבגדים למה, וי"ל דע"ז ומשמשי' מחויבים לנחוץ ולשרוף. ובבגדים שלא בלתה שמלותם כל מ' שנה שהיו במדבר כמ"ש (דברים ח' ד') שמלתם לא בלתה, לכן נשלחו נגעים בהבגדים שיהי' נשרפים, וע"ע בפרד"י ח"ב במלואים (דף תמ"ב.) בענין נגעי בתים בשביל צרי עין ע"ש

לה) ובא אשר לו הבית, יומא (י"א:) מה ת"ל לו מי שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו וכערכין (ט"ז.) נגעים על צרות עין, וכ' בתוספת ברכה הכוונה דהי' צ"ל ובא בעל הבית וכמו במשפטים (כ"ב ז') ונקרב בעל הבית, ושופטים (י"ט כ"ג) ויצא אליהם איש בעה"ב, וכן בעל השור בעל הבור, והלשון לו מוסב על זה שחושב שהוא שלו נצחי, ובמד"ר ויקרא (פ"ב) כ"מ שנ' לו אינו זז משם לעולם, וכן זה שחושב שכלים שלו ואינו רוצה להשאיל ושכח שאינו שלו לעולם, וגלגל החוזר בעולם, שבת (קנ"א:) - וברות (ד' י') קניתי את כל אשר לאלימלך וגם רות המואבי' קניתי לי לאשה, ורק באשה כ' לי קנין שלו ואוסרה על כל העולם, ובקידושין (ב':) וז"ש באבות פ"ב מ"ז קנה לו דברי תורה קנה לו חיי עוה"ב וקנין תורה היא לו לעולם ובגיטין (ע"ד.) ה"ז גיטך ע"מ שתתנו לי ר' זוז ומת פלוגתא אי נותנת ליורשים, ולמה לא הביאו ראי' ממדרש שהלשון לי מורה על נצחיית הדבר, וגם יורשים בכלל, אך לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד (ע"ז נ"ח: וחולין קל"ז:) וכרשב"א בתשובה אלף כ"ז אע"ג דכ' ונתן בידה וחז"ל אמרו אף ברשותה, וגם ע"י אביה ושליח לקבלה, אעפ"כ אם אמר לשליח להולכה שיתן הגט לידו צריך לתת לידה ממש, כי כן יכוונו אנשים בלשון יד יד ממש וכ"כ הריב"ש סי' שמ"א, אע"פ שקיי"ל מתנה ע"מ להחזיר שמי' מתנה אבל בתנאים שבין אדם לחבירו כל שהתנה לתת מתנה צריך לתת לחלוטין

שם) והגיד לכהן עמ"ש בפ' ויקרא (ה' א') בשם תוה"מ

לו) ופנו את הבית ראב"ע וטעם ל"ר לפנותו מהרה וכמ"ש רש"י תשא (ל"ב ה'), אמר אם היו בונים ומלאכתן עשוי' בב"א כו' יען כי מלאכת עשוי ע"י רבים נעשית במהירות, ובסנהדרין (פ"ו מ"ג) ומפשיטין אותו בגדיו וכ' בתי"ט לפי שהוא ממהר למות

שם) רש"י על מה חסה תורה אם על כלי שטף יטבילם כו' לא חסה אלא על כלי חרס, והוא בנגעים (פי"ב מ"ה). ובמנחות (ע"ו:) חקרו היאך רמיזה בתורה הא דחסה תורה על ממונם של ישראל והביאו מפ' חקת והשקית את העדה ואת בעירם, וצ"ע דלא הביא ממשנה כאן והיא קודם מפ' חקת, ובאמת ברש"י חולין (מ"ט:) מביא זה בשם ת"כ ולא בשם המשנה, ומצאתי בנובי"ת יו"ד סי' ק"ס בשם הגרי"פ דברש"י ר"ה (כ"ז. ויומא ל"ט.) ד"ה התורה חסה שנ' וצוה הכהן ופנו וכו', ורש"י חולין מ"ט הביא מת"כ, ולמה לא הביא ממנחות, וגם במנחות למה ל"ה מקרא ופנו, וכ' דודאי ראי' מחקת אלים טפי, דמפנו כו' אין ראי' דלמה לא יחוס ומה הפסד יש בזה, אבל בסלע הי' יוצא מטבע ולמעט בניסא עדיף ודי נס לצורך העדה להציל נפשות ישראל, ואם הי' נס לצורך בעירם נראה דחס על ממון ישראל אפי' נס יוצא מדרך טבעו ומן חקת ראי' שחס על ממון כלל ישראל, ואתי' ראי' זו כהוגן שם שמדבר מלחה"פ שהי' ג"כ בא מכלל ישראל, אבל אין ראי' מזה שחס על ממון יחיד, ולכן בחולין ור"ה לא הביא רש"י ראי' זו והביא ת"כ וצוה הכהן דמדבר ג"כ מממון יחיד, וביומא אף דמדבר מן הקלפי אם הי' רש"י מביא מחקת, הי' ק' תינח בשל קודש כלי שרת שבא מצבור שייך חס, אבל עכשיו שהם של חול ויכול הכ"ג לעשותם משלו, נעבדינהו משלו מזהב כמו שעשה בן גמלא הגורלות של זהב הי' לו לעשות גם הקלפי, ולכן הוצרך רש"י להביא מוצוה הכהן דגם ביחיד שייך חס, וע"ע בשערי תורה ח"ב סי' ב'

ובמהרש"א ח"א נגעים פי"ב מ"ה יל"ד דא"כ בכלי חרס נמי ישתמש בהם בימי טומאתו, ואפשר דאסור להשהות כ"ח טמא דשמא ישתמש בהם בטהרה עכ"ל, ובשפת אמת בלקוטים, הק' דמה הקו' הא כלי ראוי להשתמש לעולם ואם אתה מצריכו לימי טומאה חשוב שפיר הפסד, אבל אוכל הנאכל בפ"א אין הפסד אי יאכלנו בימי טומאתו – ועל התי' ק' הא איפכא מצינו דהצריכו חכמים לבדוק ולבער חמץ דילמא אתי למיכל, אבל כלי של חמץ רשאין להשהותו עד לאחר הפסח, ואולי י"ל דדוקא לאסור מחמת נתינת טעם לא חיישינן דעד שתתבשל יהי' נזכר דפסח היום, אבל בטומאה דבנגיעה בלבד נטמאת חיישינן טפי והוא דוחק ואדרבה די"ל בהיפך דבטומאה אפי' נמי יטמא אוכלין אחרים, אכתי ליכא איסור רק אי יטמא תרומה וקדשים והוא חשש רחוק, ותו באוכל נמי לגזור שמא יאכלנו בימי טהרה עם תרומות, והא דאיצטריך לפנות הכלים אע"ג דקודם שאומר הכהן טמא אינו טמא ולמה יפנה