פרדס יוסף ויקרא יח

שהי' לו בבני מעים מחט והי' טרפה שפסול להקרבה וז"ש תמים יקריבנו, ושלא תחשוב אולי יש לו מום בתוכו, העצה לזה יקריב אותו לרצונו, כשתראה שתלך הבהמה ברצון למזבח, אז בטח שכשרה, שאם הי' טרפה לא הי' הולכת ברצון

שם) אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה', אפי' מי שכופין אותו להביא קרבן "יקריב אותו" בע"כ, הי' רק עד פתח אה"מ שהוא משוקע בגשמיות, אבל כשבא שמה וראה קדושת הכהנים, פעל אצלו כל כך שהשיג מעצמו חשק להביא קרבן, וז"ש אל פתח אה"מ יקריב אותו בע"כ, אבל הי' לרצונו כשבא לפני ה'

שם) רש"י כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ערכין כ"א. וזה לחייבי עולה ושלמים שממשכנים אותו, אבל חייבי חטאת ואשם אין כופין כיון דלכפרה באים לא משהו הבעלים, (ועקצה"ח סי' כ"ח סק"א)

ובר"מ פ"ב ה"ז מגירושין ביאר. דבאמת כל ישראל רוצה לקיים מצות רק שיצרו מתגבר עליו. וכשכופין אותו ליתן ממילא ניחא לי' ג"כ, דסוף סוף כבר נתן ואין לו נגיעת ממון, ועמ"ש בפרד"י בשלח (דף קל"ב.), ובהערות מאדמו"ר מגור שליט"א שם אות ל"ו, וע"ע בקרית ספר, וברביד הזהב הביא דלפ"ז מומר אינו רוצה להיות מישראל אין כופין אותו, ולא כן דעת הפוסקים דגם במומר כופין עש"ה ובפנים יפות

ובס' תבואות יקב הביא מ"ש בקידושין (ז'.) האומר רגלה של זו עולה פשטה קדושה בכולה, משא"כ האומר לאשה הרי את מקודשת לי לחציך אינה מקודשת. בהמה ברשותו אשה אינה ברשותו, וזש"ה אם עולת קרבנו מן הבקר היינו שהקדיש מקצת מן הבקר שאמר רגלה של זו עולה, זכר תמים יקריבנו דפשטה קדושה בכולה, וא"ת מ"ש מאשה דאינו מקודשת, אמר "לרצונו", שבהמה תלי' ברצונו, ואשה אינה ברשותו, ובחי' רבינו יונה על סנהדרין (מ"ז.) נסתפק אם מותר להקריב קרבנו על אדם בשעה שישן, אי הוי כמו נשתטה דאין מקריבין עליו עש"ה שנוטה להתיר, ע"ש בתד"ה אימא דבישן מקריבין, וביד רמ"ה כ' שאין ראוי להקריב לו קרבן עד שיעור דלרצונו כ' צריך שיהי' לו רצון: ד) וסמך ביומא (ל"ו.) כיצד סומך כו' וסומך ידיו ולא יהי' חוצץ ומתודה על חטאת ועל אשם, ועל עולה עון עשה ולאו הנל"ע, ולא חשוב שלמים שאינם באים על חטא וא"צ וידוי ובר"מ פ"ג ה"ט ממעשי הקרבנות כ' ונ"ל שאומר דברי שירה על השלמים. ובתו"ת תמה על הגמ' ור"מ שלא הביאו מקרא בענין וידוי של שלמים, בדהי"ב (ל' כ"ב) מזבחים זבחי שלמים זכר תמים יקריבנו ומתודים לה' וזה רק דברי שבח, ומלבד פסוק זה לא נמצא מפורש ודוי על קרבן זולת בפר יה"כ בפ' אחרי (ט"ז כ"א)

ובמנחות צ"ג. העולה פרט לעולת עוף שאינה צריכה סמיכה, וכן הוא בגיטין (כ"ח.), וע"ש בתוס' דעוף לאו זבח הוא, ובתו"ת הק' דמפורש כמה פעמים בפרשה דגם עוף נקרא קרבן ואפ"ל דבחגיגה (ט"ז:) דצריך לסמוך בכל כחו ועוף אינו יכול לקבל סמיכת האדם בכל כחו, וראי' ממ"ש בעה"ט (ג' ב') וסמך ידו בסמיכת בקר ובצאן ועז בפסוק ח' וסמך את ידו, לפי שבקר חזק ויכול לסבול הסמיכה, משא"כ בצאן ועז, וכתב את דמשמע רפיון, ומכל שכן עוף שאין יכול לסבול סמיכה, ובתרגום ויסמיך ידיה, ובת' יונתן ויסמיך ית ימיני' בתוקפא, הנה מ"ש בתוקפא כמ"ש בחגיגה (ט"ז:) וזבחים (ל"ג.) כל כחו בעינן, ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב ור"מ חגיגה פ"א ה"ט, ומעשי הקרבנות פ"ג הי"א, ולכן פשוט אצלו יד ימינית שהיא בעלת כח, משא"כ שמאלית נקרא בתפילין ידכה יד כהה וחלושה כמ"ש במנחות (ל"ו:) ויד ימין על כח הזרוע וגבורה, כמו ימינך ה' תרעץ אויב, ועפרד"י בא דף (צ"ט:) ומשום זה אי' בחגיגה שם דאסור סמיכה ביו"ט משום שבות, ועי' תוס' פסחים (פ"ט.) ד"ה ואלו

ובשפת אמת בליקוטים כ' בספרא אי' וסמך שתי ידיו מכאן לכל הסמיכות שיהי' בב' ידים, ובמק"א נדחק לפרש מכח הלשון וסמך שתי ידיו ע"ש, ואשתמיט לי' גמ' מנחות (צ"ג:) הואיל וכ' שתי וידו חסר להשמיעני דבכ"מ דכ' בתורה ידו שתים הם עד שיפרט יד אחת, ותמהני על רמב"ן שהק' כיון דבעינן ב' ידים כמ"ש בת"כ א"כ למה כ' בכ"מ ידו ע"ש, והלא בגמ' העלו דידו שתים, ואפ"ל בכוונתם כיון דבכ"מ ידו אחת רק בסמיכה גילה דידו ב' נראה שרצון הכ' לכתוב בסמיכה ל' יחיד וע"ז מק' רמב"ן וצ"ע

ובתיב"ע ויקרא וצו פי' סמיכה בימין, ותימה דלא מצינו מחלוקת בגמ' בזה, וסתם מתני' במנחות כת"כ, ואפשר כיון שמצינו בגמ' פלוג' אי