פרדס יוסף ויקרא קעה

ליכא חיוב מגזה"כ, וא"כ י"ל דה"ה בנטמא בקטנותו ונכנס אח"כ למקדש דפטור, וע' ס' אמבוהא דספרי נשא (דף מ"ז.) והביא דהקשו על שטמ"ק מירושלמי פ"ב ה"א משביעית, הראשונה עד שלא הביא ב' שערות, והשני' משהביא ע"ש ובנועם ירושלמי שם

מז) והסגיר ערמב"ן נגע בגריס סימן באדם גדול שהשכינה מתדבקת בו וכשמסתלקת ממנו בא הנגע בבגדו לסי' סילוק השכינה כו', ואין הצבועין מטמאים בנגעים כי אם לבנים, ועי' בכור שור שבת (קמ"ה:) אהא דמפני מה ת"ח שבבבל מצוינים לפי שאינם בני תורה, פרש"י מציינים עצמן בלבושים נאים, ולכאו"ק מה ק' לי הא קיי"ל בב"מ (נ"ב.) עשוק לגבך וכו', והכי אי' בב"ב (קי"א.) גברא דאתא הוא יאי וגולתא יאי, משמע דהי' משבחו בזה, גם התשובה לפי שאינם ב"ת דחוק לפרש"י, ונלע"ד ע"פ רמב"ן דלפ"ד כל ת"ח גדול אשר מחמת תורתו השכינה מתדבקת בו כמ"ש בתדב"א, וכ"ה בגמרא וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ (ש"א ט"ז י"ח) בסנהד' (צ"ג:) שיש לפרש שמהיותו גדול כ"כ עד שהלכה כמותו וה' עמו תמיד, ראוי לו שלא ילביש כ"א בגדים לבנים שהם המטמאים בנגעים, כדי שאם יאשים קצת בלא הודע ותסתלק השכינה, יבואר לו ע"י סימן נגע בבגדו, משא"כ בלבשו בגדי חופש צבועים מאין יודע לו. ויבואר בזה הפסוק בכל עת יהי' בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר (קהלת ט' ח'), דידוע מזהר ע"פ שמן וקטרת ישמח לב (משלי כ"ז ט'), דשמן מרמז על השכינה שמריק אור על האדם, וקאמר שתמיד יהי' בגדיך לבנים ולא יהי' צבועים כדי ששמן על ראשך לא יחסר, הוא הארת השכינה על ראשך שתדע לתקן תיכף ולמלאות החסרון ע"י סימן נגע בגד, דאם יהי' צבועים מאין תדע סימן סילוק השכינה דצבועים אינם מקבלים טומאה בנגעים, והיינו דא"ל מפ"מ ת"ח שבבבל מצויינים פי' בבגדים חשובים שהם צבועים, כמ"ש בפ' ע"פ (ק"ט.) בבבל בבגדי צבעונים, ובמה נודע לה סימן לסילוק שכינה, והשיב לו שאינם בני תורה, דאינם גדולים כ"כ שהשכינה מתדבקת בהם. דל' בני תורה מורה על דביקות יתירה בתורה כב"ב (ח'.) הא לבני מתא וכו'

מח) בעור תיב"ע בצלא, עי' ביונתן הא דלא כ' משכי', י"ל כי משכיה עור של אדם וצלא עור בהמה, ועי' בהפלס תרס"א מהר"ד סלוצקי, דתמה דמה יענה ע"פ והפשיט את העולה (ויקרא א' ט"ו) דת' וישלח ית משכיה, ורק האמת משכא עור אינו מעובד וצלא עור המעובד. ות' כאן בצלא שכן הוא ההלכה דעור בלתי מעובד אינו מטמא בנגעים ער"מ פ"ג ה"ד, ומשו"ה לא ת' באונקלוס משום דמסיק תרגומו אליבא דהלכתא, וע"ס משנה אחרונה נגעים (פי"א מ"א) ושייך לכאן עש"ה

נא) כי פשה ראב"ע וטעם שלא הוזכר משי וצמר גפן שדבר הכ' על ההוה הנמצא, פלא דהלכה בפי"ג מ"א מנגעים שמשי וצ"ג אינם מטמאים בנגעים וצע"ג

שם) רמב"ן צרעת וגו' בגבבא דאמרי' ברכות (ח'.) שקולי טיבותך ושדי' אחוזרא (שבת ס"ג:, ביצה כ"ט:, כתובות נ"ג:, ב"ק פ"ג., וב"מ ס"ג:) ובמד' שאמר שאסור בהנאה כו', ירושלמי ערלה וכו', והוא בפ"ג ה"ג, ועמנ"ח מ' קע"ב בשם מל"מ דחקר באפר נגעי בגדים אם אסורין בהנאה, וכ' לדידי נר' דדינו בכל הנשרפין כיון דנעשית מצותו, אבל הבית אין מצוה לשרפו, ואם עבר ונהנה עובר בעשה עכ"ל, ועי' בש"ך יו"ד סי' רכ"א סקמ"ה, ובנקה"כ שכ' באמת ויש פלוגתא אם נגעי בתים אסורין בהנאה ועי' אריכות בכל"ח אות ד'

נה) לא הפך הנגע, יש הבדל בין הפך הנגע את עינו, ובין כהה הנגע, כי כהה נחלש ממראה חזק לחלוש, והפך עינו הוא למראה אחרת כמו מאדמדם לירקרק, תוה"מ סי' קע"א ואיה"ש תפ"ד

נו) וקרע עי' בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קפ"ו שהביא בש"ע הרב סי' ש"מ, ובנשמת אדם כלל כ"ט כתבו דלא נקרא קורע אלא בדבר שנתחבר ע"י ארוגה או תפירה משא"כ בנייר עש"ה, ונפלאתי דמקרא מלא כאן וקרע אותו מן העור או מן הבגד וגו', הרי בעור שהוא מחובר מתחלת ברייתו שייך קורע וצע"ג

נז) באש תשרפנו רש"י את כל הבגד עי' מהר"ם שיף בדרשותיו סוף חולין בזה

נח) יכבס רש"י כל כבוס בגדים לטבילה ומת' ויצטבע, ובמטות (ל"א כ"ד) וכבסתו בגדיהם ת' ותחוורן ולא ת' ואצטבהן, ועי' ס' אהבת יהונתן וצ"ע: