פרדס יוסף ויקרא קעא

להסר הדשן ולנקות המקום ודשנו את המזבח (במדבר ד' י"ג) – "אבב" דבר שלא נתבשל עודנו באבו (איוב מ' י"ב), והיפך שנתבשל כל צרכו השעורה אביב (וארא ט' לא) – וכן בחז"ל דבש והדביש (ב"מ ל"ח.) ופרש"י יצא טעם דובשנו והחמיץ ובסנהדרין ק"א ואין דובשנו מדביש, וזה היפך מסתם לשון דבש שמורה על מתיקות יתירה, מתוק מדבש (שופטים י"ד י"ח)

שם) רש"י צרבת רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, ובביצה (ז'.) מבושלת כל צרכן, עמ"ש בפרד"י תשא שי"ח: מהרבה מקומות שרש"י סותר עצמו

כט) נגע בראש או בזקן כשישבו ישראל על אדמתם הזקן הי' סימן של כבוד סימן של נשיאת פנים, וגדול הי' הצער למי שלא זכה להדרת פנים כזה. אבל בא הגלות והפך את השטה הזקן סימן בזיון, מי שיש לו זקן נותן גוו למכים, ולפעמים בא לידי סבנה אם תורתינו כתבה שיולד נגע בזקן בא הגלות וגרם שהנגע הוא הזקן בעצמו, יען היינו אינו שלנו, תולים אנו בחיי אחרים, רק השיבה לארצנו תרפא כל נגעינו ונחיה חיי כבוד על פי רוחני ותורתינו

וראיתי בס' אוצר דברי חכמים מ"ש ביבמות ס"ג: וסנהד' ק': אשה רעה צרעת לבעלה, דטבע צרעת שהרפואה היותר טובה שלא ליגע במכה כי כאשר אך יגע למשמש בה אז תגדל הצרעת, כן אשה רעה, אל תצא לריב עמה שלא להגדיל המדורה

ל) נתק ערש"י ורמב"ן, ובתפא"י מראה כהן פתיחה אות י"ט שהאריך בביאור דין נתק, ומשונה משאר מעים בד' דברים עש"ה – נשירת ונפילת השער קרוי נתק משום שהשער ניתק, והיינו כשנשר מקצת שער. אבל נשר כל פאת ראשו מלפני' או מלאחריו נקרא קרחת וגבחת, נגעים פ"י מ"י, וצ"ע על רש"י כאן שלא הוזכר בנתק שצריך נשירת השער, אלא שהנגע שבמקום שער קרוי נתק וזה שמו, ותמוה – וברשב"ם צרעת שבמקום השער קרוי נתק שעל כך מתנתק השער, ע"כ משמע שצרעת קדם לניתוק השער וז"א דניתק השער מקודם, ועי' בס' משנה אחרונה פ"י מ"א

צהוב רש"י נהפך שער שחור לצהוב, והוא פלוג' ר"ש ור"י בנגעים פ"י מ"ב, והלכה כר"י בר"מ פ"ח ה"ה, ועי' בזה במשנה אחרונה פ"י מ"ב, ועמ"ש בזה בתוס' אנשי שם במשניות ווילנא (דף נ"ו.) ושייך לכאן עש"ה

– ובשו"ת מהרי"ק שורש קס"ה ענף ד', ואשר הקשית בפרש"י שתפס לו דברי ר"ש והניח דברי ר"י בצהוב בעי שיהפך כמו ר"ש, ואלו בעירובין מ"ז, פסיק דר"י ור"ש הלכה כר"י, לענ"ד דבכל התלמוד שפוסק התלמוד כאחד שלא ירדו ובעלי התלמוד לסוף כל המחלוקת, ולא יכלו להכניס ראשיהן כמחלוקת תנאים ואמוראים רק היכי שראו שתנא אחד חריף יותר או מקובל מרבו יותר מחבירו וכן באמוראים סמכו לפסוק כן. ולא נקבעו ההלכות רק על דינים שהי' נוהגין בימי חכמי התלמוד אבל על דיני נגעים וכו' לא קבעו בהם הלכה ולא דברו בהם כלל באומרם פלוני ופ' הלכה כ"פ, אדרבה היכי דתלמוד פוסק כפ' פריך וכי הלכתא למשיחא, וכ"ת סו"ס, אמאי ראה רש"י לפרש כר"ש ולא כר"י, נלע"ד משום דמסתבר טעמא דר"ש דיליף מק"ו דשער לבן ע"ש, ור"י לא מיהדר מידי לר"ש לסתור הק"ו שלו אלא שתולה דברי' בדרשות מקראות עכ"ל, ועי' תי"ט כלים פ"ג מ"ב שהביא זה ובתוס' חדשים חולק ע"ז ע"ש, וע"ע מג"א סי' רי"ח סק"ג שהביא תוס' ד"ו, וכ' דלא כהמהרי"ק, וע"ע בהגהות מלא הרועים על משניות שהביא באר יעקב סי' קמ"ה ביו"ד וע"ע תוס' שבת ע': ד"ה ונודע

לא) ושער שחור אין בו ערש"י ומ"ש בדברים במשנה אחרונה פ"י ה"ג, ובכנסת ישראל מאבי התפא"י ז"ל

לג) והתגלח ואת הנתק לא יגלח, בעה"ט ג' רבתי, ג' צריכים גלוח גדול בכל המקומות שיש שער נזיר מצורע ולוים, וק' הא מצינו גילוח רביעי ביפ"ת בתצא (כ"א י"ב) וגלחה את ראשה, עי' בס' משנת ר' יעקב פ"י אות ל"ג - ובתוספתא נזיר ספ"א מצורע מגלח ראשו וזקנו וגבות עיני' משא"כ בנזיר, הכוונה דבנזיר אינו מגלח רק ראשו בלבד, ועשו"ת הרשב"א ח"א סי' ת"ז שמסתברא שהנזיר ל"ה מגלח זקנו, שבנשא (ו' י"ח) וגילח הנזיר פתח אה"מ את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו, הנה לא הזכיר זקנו אלא ראשו לבד, ולפלא שלא הביא תוספתא, ומ"ש בעה"ט במח"כ ז"א דנזיר א"צ גילוח אלא שער ראשו לבד, וע' ספרי נשא דתנא וגילח את ראשו, ראשו הוא מגלח ואינו מגלח כל שערו ע"ש, ומשמע דאף הזקן אינו מגלח ובאמת מפורש כן בתוספתא דהכא

ובס' המצות ל"ת ש"ז הזהירנו מלגלח שער הנתק וספרי מנין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעובר בל"ת כו', ובהגהות הגר"ח העלער שליט"א כ' שמלת שער מיותרת וצ"ל מלגלח הנתק כמ"ש ר"מ פ"י ה"א וכן המגלח את הנתק לוקה, ומסיים ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער, ובראב"ד כ' טעם דכ' והתגלח בכל דבר ועוד שהוא כתולש סימני טומאה שאין הפשיון ניכר בו ועכ"מ, וי"ל דהראב"ד הק' לטעמי' על מ"ש הר"מ פ"ה ה"א נגעי הראש והזקן הוא שיפול השער מעיקרו וישאר מקום השיעור פנוי וזה נקרא נתק, וכ' ראב"ד