פרדס יוסף ויקרא קסג

אין מצורעים בבבל ששותים שכר וכו', (ויק"ר שם) פוק לאחריך לא תזהם ברייתא, אבל צרעת הבגד מכחיש זאת, וכן ראי' שאין עכו"ם מטמא בגגעים (נגעים פ"ג מ"א ופ"ז מ"א), ואין טומאה בחג ולא לחתן (שם) ואם חולי מתדבק מה חילוק, ואמת שיש צרעת בטבע אבל נגעים שבתורה למעלה מהטבע, כר"מ סו"ה טו"צ ובפי"ב מ"ה, וצרוע נקרא רשע, (נגעים פי"ב מ"ה)

ואי' עוד דעל הרוב באים דיני תורה בשם איש וכאן כ' אדם, י"ל דמאיש ממעטינן אשה וקטן, וכאן ל"ש זה כי המחלה אפשר שתבא בכל גוף, ועי' נדה (מ"ד.) וי"א שנגעים מחלה מתדבקת ועי"ז דין אחד לקטן כמו גדול, וגם מצותו להודיע מחלתו שיזהירו ממנו כמ"ש בפמ"ה וטמא טמא יקרא, אבל מעכו"ם וחתן סתירה לזה, וכן ספק נגעים להקל (פ"ה מ"א), וק' הא חמירא סכנתא מאיסורא (חולין י'.), ומפמ"ה אין ראי' דמשום שיבקשו עליו רחמים כמ"ש שם, וטעם בדד ישב פי' בערכין (טז.) דנגעים באים על לה"ר, כי הבדידות מדה כנגד מדה, והוא הבדיל בין איש אשתו יבדל ג"כ מאנשים - ובר"מ סו"ה טו"צ דבאים לאות ולפלא להזהירם מלה"ר, ובפהמ"ש פי"ב מ"ה הנגעים בלתי טבעים ואינם חלאים ע"ש, ונאמן הר"מ גם מנקודת חכמת הרפואה וק' מ"ש דגם קטן מטמא דרק על לשה"ר ול"ש בקטן, דאפי' תינוק בן יומא מטמא בנדה (מ"ד.) וי"ל בשבת (ל"ג.) על לה"ר באה אסכרה וזה ע"פ רוב בקטנים בתענית (כ"ז:), ובאה בשביל עונות אבותיהם וא"כ גם בצרעת כן ויש גם צרעת הבא מקלקול הדם בטבע, וכמו בעזיהו המלך שנצטרע, (דהי"ב כ"ו י"ט), ונעמן שר צבא מלך ארם (מ"ב ה' א'), וד' אנשים מצורעים (שם ז' ג')

שם) אדם קשה לפמ"ש בזה"ק (דף מ"ח.) אדם למעלה מתואר איש גבר אנוש, ואתם קרוים אדם ולא עכו"ם, ואיך יכנהו אדם, וראיתי במפורשים עם הוספות הרבה ממני, דבב"ב (קס"ד.) ג' עבירות אין אדם ניצל בכל יום הרהר עבירה ועיון תפלה ולה"ר, ושם רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל בלה"ר, ובערכין (ט"ו:) המספר לה"ר נגעים באים עליו, וק' א"כ רוב העולם יהי' מצורעים בדברם לה"ר יום יום, ומדוע מקודם שהיו הרבה צדיקים הי' צרעת, ועכשיו שרבו מספרי לה"ר יהי' נקיים, אך באדם יש רמ"ח אברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים, ועליהם מלבוש רמ"ח ושס"ה גשמיים, וכנגדם רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ומחולקים האברים, יש מצות התלוים בידים ויש ברגלים וכו' כמ"ש בס' חרדים, וכשמקיים מצוה שורה ה' על אותו אבר ומחיה אותו, וכשמקיים כל המצות אז קדוש לה' בכל אבריו, וז"ש ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלוקיכם

וכן נגעים כחות הטומאה המתגלים חוצה, ובצדיק העון עושה רושם, וקדושתו דוחה הטומאה לחוץ וזה מעלתו דאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, לא תכנס הטומאה בפנים רק בוקעת ועולה לחוץ, וזה סימן טוב לאדם שנענש בצרעת עבור לה"ר, ועי"ז יעשה תשובה, ואם לא פשה הנגע סימן שחזר בתשובה, ואם פשה סימן שעדיין ברשעו, לא כן הרשע אין טומאת עון עושה רושם כי מין במינו אין חוצץ, לכן עתה אין נגעים שכיח כי רבו בעלי לה"ר, ואין הטומאה נדחית לחוץ רק נשארה טמונה בהם כי מצא מין את מינו

ולה"ר הוא מג' סיבות, א', "שאת" וכסוטה (ה'.) אין שאת אלא גבוה, גאוה ונשיאות ראש, ומתכבד בקלון חבירו, ב', ספחת לשון התחברות כמו ספני נא אל אחת הכהונות (ש"א ב' ל"ו), ונספחו אל בית יעקב (ישעי' י"ד א') שהתחבר לחברת רשעים, ג'. בהרת, כמו בהיר הוא בשחקים (איוב ל"ז כ"א) שילבין ויצדיק עצמו במעשיו הרעים שעשה, ואומר כי הלה רשע ומצוה להרע לו, ע"י ג' סיבות הללו, והי' בעור בשרו, והיה לשון שמחה כי עי"ז יחזור בתשובה וירפא, ולכן והובא אל הכהן ולא אל הרופא כי אין ערוד ממית אלא החטא (ברכות ל"ג), ויובא אל הכהן שליחא דרחמנא ויסגירנה ז"י לרמז לו שיסגיר פיו מלה"ר, וז"י נגד ע' שנות אדם, וז"ש במשלי (כ"א כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ואי' בזה"ק כאן (מ"ו:) אל תקרא מצרות אלא מצרעת

ובשבת (קי"ט:) כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, וק' הלא יכול לפייסו שימחל לו, ומלת כל מיותר, וגם אם המבזה אין לו מכה וא"צ לרפואה מה עונשו. ורק דבערכין (ט"ו:) מה תקנתו של מספרי לה"ר אם ת"ח יעסוק בתורה ואם ע"ה ישפיל כו' (וז"פ אלוקי נצור מלשוני מרע, שמהיום לא אספר לה"ר, ואם סיפרתי אז תיקוני, ונפשי כעפר לכל תהי', פתח לבי בתורותיך), - לכן המבזה לת"מ אי"ל רפואה למכתו מכת הנפש, כי איך יהי' לו תיקון בתורה אם בעצמו מבזה