פרדס יוסף ויקרא קנא

אפי' ביותר מכא"פ מצטרף, ובחולין (ק"ג:) מבואר להיפך גם חלקו מבחוץ כיון דחידוש צריך דוקא בב"א, ולא תירץ כלום, וקדמו בחת"ס שם בסי' ק"מ ותי' דבהא פליגי, שמעתתא דחולין ס"ל סתם אכילה בכזית והלמ"מ דסגי בצירוף כדא"פ ובאבר מן החי ובכל מקום שהוא חידוש אין בו אלא חידושו, וצריך להכניס בפיו כולו בבת אחת, ובזבחים ס"ל סתם אכילה בכל שהוא ואתי הלמ"מ דעכ"פ צריך לאכול באכ"פ, ובמילי דחידוש סגי לכה"פ בכל שהוא בצירוף כל היום ואפי' כזית לא הו"ל למבעי' ועכ"פ בכא"פ סגי לצרף המשהות אפי' כל היום, וע"ע בזה בשו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' מ"ג, ועי' לעיל בפסוק ח', וע"ע בשו"ת זיו הלבנון סי' כ"ו ליישב הסתירה הנ"ל ע"פ פלפול ומהאריכות לא העתקתי עש"ה

מ) והנושא רש"י תחבה לו חבירו בבית הבלוע, עי' ברא"ם ובנדה (מ"ב:) ומהרש"א עה"ת בזה

מא) לא יאכל ערש"י ובשו"ת ערוגת הבשם או"ח סי' ע' בענין קטן אוכל נבלות

מב) כל הולך על גחון רש"י זה נחש, חולין (ס"ז:) ובראב"ע על פסוק (בראשית ג' י"ד) על גחונך תלך, ו' רבתי, אמצע התורה באותיות רמז לתורה שניתנה בו' סיון, ועוד רמזים עי' בנחל קדומים. וראיתי בשם אדמו"ר מגור שליט"א ע"פ צחות אם למד חצי תורה יוכל עוד להתגאות ולילך בבטן. שלמד הרבה, אומרים לו שישפיל עצמו לא "בטן" ורק גחון, וכן אומרים בשם החי' הרי"ם ז"ל במשלי (ט"ו ט"ו) כל ימי עני רעים, ובכתובות (ק"י:) והאיכא שבתות ויו"ט. שנוי וסת תחילת חולי מעים, אין עני אלא בדעת, נדרים (מ"א.) וכל ימיו אין לו הרחבת הדעת, ומקשה והאיכא שבתות ויו"ט, דאז כל ישראל זוכה למקצת דעת ונתעלה עצמו קצת, והי' צריך להיות לו הרחבת הדעת אז, והתירץ שנוי וסת תחלת חולי מעים, לפי שירגיש עצמו מעט למעלה מתמיד, מחלה כזה שישיג "בטן" וידמה שהוא גדול במעלה, וזה מחדש לו רע - עוד ראיתי כשאדם יתגאה כמו שתמונת "וי"ו" (עי' מגילה (ט"ז: וב"מ פ"ז.) וי"ו בזקופה כמורדיא דלברות ערש"י), מראים לו "נחש" שקודם הקללה הלך בקומה זקופה כאדם, ולפי שהתגאה לפני בוראו נעשה נמוך לילך על גחון

וראיתי בס' משנת רבי יעקב מהג"ר יעקב שור ז"ל אבד"ק קוטב בעהמח"ס דברי יעקב פרק ד' אות ב', בקידושין (ל'.) שהיו סופרים כל האותיות, ו' דגחון חציו של אותיות, דרש דרש (לעיל י' ט"ו) חציו של תיבות שבס"ת, ערש"י וסנהד' (קי"ד.) שהי' מאנשי כנה"ג, וכ"כ במס' סופרים פ"ט ה"ב, ו' דגחון צ"ל זקוף שהוא חצי אותיות של תורה, דרש דרש חצי תיבות של תורה, דרש בסוף שיטה דרש בראש שיטה, ואין שום ספק שהיו בקיאין בחסרות ויתירות כמו שהי' כתיב בס"ת שכתב משה לישראל, וס"ת ע"י עזרא הסופר ומסרו בדיוק חצי התורה באותיות ו' דגחון וחצי התורה בתיבת דרש, וע"ש ו' דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא, א"ל אביי וניתי ספר ואימנינהו א"ל אינהו בקיאים בחסרות ויתירות אנן לא בקיאינן, ומגיהין מס"ת של עזרא ועי' מו"ק פ"ג מ"ד, והנה בתיבות מעולם לא הי' ספק ומחלוקת שיהי' ח"ו איזה תיבה חסר או יתיר מכל ס"ת שלנו, ולכן לא נסתפק ר' יוסף רק בו' של גחון אי מהאי גיסא ולא בדרש, וכ"כ להדיא בתוס' רי"ד קידושין, וברש"י שבת (מ"ט:). אבל בתיבות ל"ש לומר דאנן לא בקיאין, ובזמן אחרון השתדלו הרמ"ה ומאירי והעמידו המסורה האמתית על מכונה, ובודאי ס"ת שלנו היא תורה שלימה כנתינתו מסיני, ועלה על רוחי לספור כל אותיות ותיבות שבתורה בדיוק היטב, ומצאתי דבאותיות שבס"ת הם ש"ד אלף ותת"ה (וכן הביא בס' עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו), נמצא דחציו של ס"ת מאותיות קנ"ב אלף ת"ב וחצי, והאותיות מן בראשית עד ו' דגחון קנ"ז אלף רל"ו, ואם ו' דגחון חצי תורה באותיות א"כ בהכרח היו כל אותיות בס"ת שלהם שי"ד אלף תע"ב, וזה מספר ט' אלפים תרס"ז אותיות יתירות באשר בס"ת שלנו, ואיפוא נשתרבב ח"ו טעות כזה שיהי' ס"ת שלנו חסר מספר אותיות רב כזה, ונתברר שאין ממש במסורה שלנו כלל

ועוד יפלא דמצאתי מספר כל התיבות ע"ט אלפים תתק"פ, נמצא חציו ל"ט אלפים תתק"צ, וכן מניתי התיבות מבראשית עד דרש דרש כזה מ' אלף תתקכ"א, ומעתה אם תיבת דרש הי' אצל הראשונים חצי תורה בתיבות, א"כ מוכרח שהי' ס"ת שלהם כולל מספר כל התיבות שבכל התורה פ"א אלפים תתמ"ב, ומספר אלף תתס"ב תיבות יתירות מס"ת שלנו, ובהכרח לומר כי נתהוה טעות בגמ' שלנו בקידושין ובמקום ו' דגחון צ"ל ו' "דהוא" כי