פרדס יוסף ויקרא טו

ממעט גזל עכו"ם אף דמותר לא הוי קרבנו, ויהי' מוכח מזה כמ"ש בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ק"פ, דקרבנו אינו דומה ללכם, וא"צ שיהי' שלו ממש, רק אם אין רשות אחרים מעכב עליו שוב כשר לקרבן, ומה"ט גם קרבן אסורי הנאה כשר להקרבה ולכן גזל עכו"ם אי מותר הוי בכלל קרבנותיו

ובחמדת ישראל ח"א דף פ"ו: הק' מרש"י סנהד' נ"ט: דלא הפקיר הבהמות לאדה"ר, ומר"ם ורמ"ה מבואר דכל איסור בשר לאדה"ר הי' משום דלא נפק מכלל גבוה להיות של אדם, ומרש"י מוכח שכ' מה אדה"ר לא הקריב מגזל דהכל הי' שלו, אך להחת"ס א"ש דאז הי' הכל של גבוה ולא הי' של אחר כיון דגם לבניו הי' אסור בשר, ושפיר הי' יכול להקריב, וכוונת המדרש דהכל הי' שלו לא קאי על אדם, דפשיטא דאם אדם גזל דבר שזכה בו בנו הי' חייב מיתה על הגזל, רק הכוונה על הבהמות להקרבה דבזה ל"ש גזל כיון דהכל הי' משל הקב"ה ולא הופקר לאדה"ר ולבני' ול"ש גזל, גם אתם לא תקריבו מגזל, והיינו מה שיהי' רשות אחר מעכב עלי', וע"ע פרד"י בראשית דף ט"ז:, וס' פני מבין, וס' גרגרי כסף וירא (כ"ב י"א) - עוי"ל רש"י הנ"ל, דאתם קרוים אדם ולא עכו"ם, וכאן לא נוכל לומר כן, דאדם למעט עכו"ם, דכאן בקרבנות נדבה מדבר, ועכו"ם נותנים נדרים ונדבות כישראל, וא"כ ק' אדם למה נאמר וכו' - ובמדרש אי' אדם כי יקריב הה"ד הבן יקיר לי אפרים, דקשה דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולמה יועיל קרבן ותשובה, ע"ז מתרץ הבן יקיר לי, והודיע בעצמו שאנו בני', ואב שמחל על כבודו כבודו מחול

שם) מן הבהמה, בחולין ה'. להביא בנ"א שדומין לבהמה פושעי ישראל חוץ ממומר, ובתורה תמימה כ' שדרשא זו וכיוצא בה נאמרה ע"ד רמז ואסמכתא שלא ישכח דאסור לכתוב דברים שבעל פה והיו מחפשים אמצעים לחזק כח זכרונם ועשו סימנים לכל דבר, ובעירובין נ"ד: עשה ציונים לתורה, ועי' תשו' הרא"ש כלל י"ג, ובהכותב בעין יעקב, ובפרד"י וארא נ"ג, ושפ"ה, הרבה חדשות בזה - ובס' עדות ביוסף כ' דיש ג' טעמים למה לא מקריבים מן חיה, א', דלא הטריח ה' לצאת ביערים. ובהמה בנמצא, ב', לחיה יש גיאות, ובהמה אין לה, וה' שונא גיאות, ג', אלקים יבקש את נרדף (קהלת ג' ט"ו), ובהמה נרדף, ולעתיד דכ' (ישעי' י"א ז') אריה כבקר יאכל תבן באבוס אחד ונער קטן נוהג בם, לפ"ז יהי' בנמצא גם חיות, גם שלום יהי' בין בהמה לחיה ולמה יהי' מקריבין אז רק מבהמות, וע"כ משום גסות רוח, וז"פ בתהלים (נ"א י"ט) זבחי אלקים רוח נשברה, דקרבנות רק מבהמות, ומוכח כי לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ואל תאמר דלכך מקריבים רק בהמה משום ב' טעמים הנ"ל, ע"ז אמר הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק, ואז לא יהי' נרדפים, וגם חיות בנמצא, ואפ"ה אז יעלו על מזבחך פרים, ומוכח דלב נשבר ונדכה לא תבזה

שם) הבהמה, רש"י להוציא נרבע הבקר להוציא נעבד, והק' רא"ם כיון דאמרי' בגמ' שבכל א' יש חומרא מה שאין בחבירו א"כ הו"ל כמו שקולים דהי מינייהו מפקת, וכוונתו דלכתוב או הבהמה או הבקר ומכח שקולים שמעי' תרוויי', ותי' כיון דבכל א' יש מה שאין בחבירו אינם שקולים, דלא אמרי' רק היכי דבתרוויי' יש קולא א' או חומרא א', דאי ס"ד היכי דיש בזה מה שאין בזה מקרי שקולים, א"כ מה תי' בגמ' כששאלו לכתוב חד מיני' וליתי אינך, ותי' מפני שיש בא' מה שאין בחבירו, ובס' יבין שמועה כלל נ"א הק' עליו דאשתמיטתי' קו' תוס' זבחים י"ד:, והק' דנמי ק' דלכתוב חד ומרבי' תרוויי', ותי' דיש חילוק היכי שיש משמעות, ותו ק' דלמה לא תי' כתוס' שם, והביאו בהליכות עולם דיש לחלק בין לרבות בין למעט, דאין ממעטין תרוויי' מחד קרא, עוד ק' דכאן בגמ' דלכתוב חד מיעוט וממעטי' תרוויי' דשקולים, וקו' גמ' באופן אחר דיאמר מיעוט א' וממעטינן חבירו במה מצינו, וא"כ היאך הוכיח לקושייתו דל"א שקולים למעט ב' מחד קרא היכי דאין להם חומרא שוה, דהתם בגמ' משני שפיר שיש בא' משא"כ בחבירו, וכיון שכן לא ילפי' בבנין אב. שמסור כלל בידינו שכשיש במלמד חומרא שאינה בלמד עושים ממנה פירכא לסתור הדין, ואף שבלמד יש אלף חומרות ואיך מביא ראי' מהא קו' גמ' לקושייתו והם רחוקים מאד עכ"ל

ובס' יד אליהו דפ"ט מהג' הספרדי ר' אלי' גאליפאפה כ', בת"כ ותמורה כ"ח: להוציא נעבד וטרפה ופריך והלא דין הוא ברובע ונרבע ומה בע"מ כו', והק' דכל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, פסחים כ"ז. אין ביעור חמץ אלא שריפה כו', וסוכה ל"ה סוכה רק בד' מינים כו', וכאן נמי לא מצא אלא נעבד וטרפה יהי' יושב ובטל, וי"ל דל"א זה רק כשע"י הק"ו אנו דנין לפסול כל הדברים ולהעמיד ההיתר רק בדבר