פרדס יוסף ויקרא קמט

לחלק דלא מקרי בלוע בגוש רק בלוע בין הרבה גושים נפרדים ע"ש אריכות

ובשם הגה"ק מאסטראווצא ז"ל שמעתי הא דמקוה שיעורו מ' סאה דגימ' "מי מקוה" עם המילוי כזה, מם יוד מם קוף ואו הה, עולה שפ"ט גימ' "ארבעים סאה", ועי' פרד"י פקודי (דף שע"ה:) מענין תתק"ס שיעור מקוה, ובריה בטילה לירושלמי תרומות ע"ש שהארכתי, והרה"ג מגאלין שליט"א ר' חנוך טשארניטשפקי כתב לי לעי' בס' מנות זהב פ' מצורע (דל"ט:) ויד שאול ר"ס ר"א בשם הריב"ש וחת"ס יו"ד סי' ר"ט, ועי' תשובות הרי"מ בחי' ריש ברכות דטהרת הערב שמש הוא ענין השקה שהדברים חוזרים אז אל שורשם עש"ה, ובגליוני הש"ס ריש ברכות כ' דטהרת טבילה ג"כ ענין השקה, וביטול במים המחוברים לקרקע דהם כקרקע עולם, ונמצאו כל עניני הטהרה השקה וטבילה והערב שמש כולם מעין השקה, וע"ע גליוני הש"ס זרעים כ"ג אות קע"ד, הא דל"ו צדיקים בסוכה (מ"ה:) ע"פ ירושלמי מע"ש פ"ד ה"א אין פודין מע"ש אלא עד ל"ו בשיווי ע"ש, ומשמע דא' מל"ו אין לו חשיבות לעצמו ומתבטל אל הל"ו דהוא קודש, וצדיק א' שקול ככל העולם נמצא העולם א' מל"ו צדיקים ומתבטל אליהם ונתפס הוא בקדושתו ולכך יש לו מציאות עש"ה, וי"ל דזה ג"כ ענין שיעור ט' קבין דטבילה במקוה מ' סאה ר"מ קבין דהם תתק"ס לוגין כירושלמי, וט' קבין דהוא ל"ו לוגין ג"כ הוא ענין ביטול כנ"ל, ושניהם ענין ביטול במספר הלוגין אלא זה בתתק"ס וזה בל"ו, וע"ל בפסוק מ"ב

וח"א כתב לי דבברכות (ל"ג.) ברש"י כשערוד נושך אם ערוד קודם למים מת האדם וכו' דבסנהד' (ס"ז:) וברש"י מכשפות נבדקין על מים חמין ונימוחו, ובס' שפתי כהן סו"פ ויצא (מ"ב:) ויעבור אחריו שיעקב פחד שמא עשה לו לבן כישוף ועבר בנהר לבטל, דהנה גזירת מלך דמים יהי' טהור כמו שהשליט מים על ביטול כח טומאה על כחות הטומאה, ובברכות שם אין ערוד ממית אלא החטא, וכשנחש נושך מעורר דין על עצמו וכח שרשו נמצא האדם והנחש נתונים בדין מי חטא יותר מי יחיה ומי ימות. ועל מי יחול מדת הדין, ומים רומז למדת חסד השולט על מדת הדין והם הבוררים מי לחיים ומי למות, ומזה נשתלשלה הסגולה למים גשמיים דמי שקדם למים אות הוא שממנו סרה מדת הדין וחלקו בחיים

לז) רמב"ן כ' הטעם הכשר דלכלך השרץ ידבק במאכלים הלחים ולא ביבשים. ורשב"ם כ' דנתינת מים תחלת תיקונם וכ"כ רש"י בפסוק ל"ח, ועי' בס' לקח טוב מהר"י ענגעל ז"ל בהוספות לכלל ח', שהביא הא דחולין (קי"ח.) פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי וצ"ע על רמב"ן בזה, וע"ע במשנה אחרונה על מס' מכשירין ריש פ"א במשניות ווילנא

וברש"י למעוטי מחובר ובתיב"ע באורחא די יזדרע בנוגבי' דכי הוא, וכוונתו למ"ש במנחות (ע':) כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה, ובפי' יונתן כ' פי' ביבשה ואלו הי' בשעת זריעתן במקום לחים א"כ נמצא שהם טמאין דתלושין הוי מקבלין טומאה, ות' באורחא פי' בדרך סלול שבנ"א הולכין שם ומייבשין הקרקע עכ"ל, ובס' בית האוצר ח"א כלל ע"ב כ' דלא ידע פירושו וגם תיבת בנוגבי' לא ידע פירושו, והפי' הפשוט שאם תפול נבלה על הזרע ביבשותו היינו בעוד שלא בא עליו מים ולא הוכשר טהור הוא, וזה לעומת זה מ"ש לאחריו וכי יתן מים על זרע וגו', ות' וארום אין מיתייהב מוי על בר זרעא ויפול מנבלותהון עלוי ברוטבא מסאב הוא, שם ת' ברוטבא היינו בלחותו, ולעומת זה ת' כאן בנוגבא והיינו ביבשותו, ומה שת' ברוטבי' אע"ג דגם אם המאכל כבר יבש בשעת נגיעת טומאה נמי מקבל טומאה, אם רק הי' עליו מים מקודם, עי' ברמב"ן דעיקר קבלת טומאה רק כשהמאכל לח ממשקה שעליו בשעת קבלת הטומאה, אלא דעשהו התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים ונגבו כדי שלא ניתן דברינו לשיעורין

וש"ב הרב הגאון ר' ליבל אייזנבערג נ"י האבד"ק לאסק, הובא בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות ח' תי' הת"י דכוונתו ברוטב קאי על הנבלה לחה ולא יבשה, כנדה (נ"ד:) ובת"כ על הפ' ומנבלתם דנבלה מטמא רק כשלחה ולא יבשה ע"ש, אבל ז"א דלפי דבריו שמוסב על הנבלה הי' צ"ל מרוטבה לשון נקבה, ומה שת' מרוטבי' ל' זכר מורה שמוסב על הבר זרעא, וכבר העיר בזה בס' אהבת יהונתן בהערות מהרב מגאלין נ"י, ועי' שם בקונטרס דברי חכמים (דף קמ"ב.) ומהאריכות לא העתקתי

ובר' בחיי חקת הביא מתני' דמכשירין דז' משקין, והביא סמך למים מקרא ויוצא מים ומקרא השקינו מעט מים, ותמוה דבתוספתא שבת פ"ט הביא סמוכין לששה משקאות אבל מים א"צ סמך