פרדס יוסף ויקרא קמו

לו חשיבות ורק יתחיל מעת שנעשה כלי ויש לו תוך, דבלי תוך אינו כלום, אבל כלי מתכות הי' קודם קצת חשיבות אף בלי תוך ומטמא מגבו, לכן אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, כל החשיבות רק התוך ומטמא רק מתוכו ואין לו טהרה רק שבירה, לב נשבר ונדכה, וע"ע בנפלאות חדשות

והדין כלי עם מים בתוך כ"ח אף שהכלי לא נטמא המים נטמא, מטמאך לא טמאוני ואתה טמאתני, בכלים פ"ח מ"ד, ור"מ פי"ג ה"ג מכלים, ובפסחים (י"ז:) פלוג' בטומאת משקין לטמא טומאת כלים אי הוי דאו', ובתפא"י שם הק' להר"ם פ"ז ה"ד מאה"ט דרק משקין שנטמאו מאב הטומאה מטמא כלי, והרי הכא המשקין נטמאו מתנור כ"ח, וכ"ח א"א שיהי' אה"ט (כעירובין ק"ד: ור"מ פ"ה ה"ו מטו"מ) ואיך פסק הר"מ כמשנתינו, וי"ל אע"ג דאין כ"ח נעשה אה"ט לטמא אדם וכלים עכ"פ לענין ראשון ושני נעשה אה"ט, דלא גרע מאוכלין עש"ה

ועי' ס' תורת צבי שהביא רש"י פסחים (ל"ג:) דכל שהוא מקבל טומאה, ותוס' כ' דהכשר אינו מקבל בפחות מכביצה, וה"ר מת"כ בכ"ח ואותו תשברו, אותו אתה שובר ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן, ואי מקבל טומאה בכ"ש פשיטא דל"מ שבירה,. והא דת"כ שאוכל מטמא בכ"ש אסמכתא היא, ובמח"כ המשל"מ הי' זאת בהעלם ממנו בהל' כלים פכ"ג ה"ט שנסתפק בזה אי מהני שבירה באוכל כביצה שיטהר מטומאתו ע"ש, וי"ל שמל"מ איירי שנפחת חציו ולא נשאר בעולם אלא פחות מכביצה, והת"כ מיירי שישנם בעולם ב' החצאין, וגם י"ל דת"כ קאי על לכתחילה שאסור לשבור אוכלין טמאין כדי שיטהרו דוגמת אין מבטלין איסור לכתחלה, אבל מלשון ת"כ לא משמע כן

ובאמת אף באיסורין אף להפו' דאין מבטלין לכתחלה מה"ת, עי' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קל"א בפוגם את האיסור כדי להתירו אי הוי בכלל מבטל איסור לכתחלה ע"ש, וביד אפרים סי' צ"ט ס"ה כ' דדוקא לענין ביטול שטעם האיסור בעצמות עדיין ולא פקע ממנו האיסור אלא לפי שאכלו ע"י תערובות אין טעמו נרגש ואמרי' לכתחלה אסור, משא"כ כשעשאו פגום שפקע איסורו מיני' בעצמותו וכשבא לתערובות כבר פגום מותר, וכ"כ בפירוש בשו"ת חכם צבי סי' ק"א דלבטל דבר פגום לא מקרי מבטל איסור, ופלא על בנו שלא הביא דברי אביו ז"ל

ועי' גור אריה ראה (י"ד ג') הא דילפי' מטיל מום בקדשים מל"ת כל תועבה, דענין התועבה הוא מה שנתכוון להתיר הבכור מה שאסרה התורה עש"ה והוא אותו הרעיון, ויהי' ראי' מזה לאיסור ביטול לכתחלה מה"ת ובתוס' פסחים (כ"ב.) ד"ה הרי כ' דדם לאו בכלל בשר דאל"כ מה פריך והרי דם, הא י"ל כשהותרה נבלה דמה נמי הותרה, והק' בצל"ח דילמא באמת הוי בכלל נבלה, ומ"מ אין ראי' דמותר בהנאה דכוונת התורה שיבשלנו תחלה ובתר הכי ימכרנו, להדיעות שדם שבישלו מותר, ולהנ"ל י"ל דכל הענין התרת איסור לכתחלה באיזה אופן שיהי' אסור מה"ת, ולא יתכן כוונת הכ' שיבשלנו תחלה דהרי אין רשאי לעשות כן

וגם לשי' רש"י ע"ז (מ"ו:) דבאיסורי הנאה לא מהני שינוי, ולמ"ש המפו' ענין היתר דם שבשלו הואיל שנשתנה א"כ לס"ד דדם אסור בהנאה שוב דם שבשלו אסור וכמובן, ועפרד"י וירא (דף קכ"ד:, ובשלח ק"ז:) הרבה חדשות

וברמב"ן פל"ד דאפי' לקבל טומאה בעינן כביצה, אכן בר"מ פ"ד ה"א מטומאת אוכלין ס"ל דמקבל טומאה בכ"ש אפי' שמשום או חרדל, והוא פלוג' רש"י ותוס' פסחים (ל"ג:) וכמ"ש לעיל ובמל"מ שם נסתפק למאן דצריך כביצה אם ב' חצאי בצים נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו אי טמאים, או דילמא, כיון (דבשעת קבלת טומאה ל"ה כשיעור נמצא דלא קבלו טומאה, ומר"ש פרה פ"ח מ"ו משמע שטמאים, ועי' עוד מל"מ פכ"ג ה"ט מכלים, וע"ש אי בפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן, וע' ברי"ט אלגזי בכורות ה' חלה אות ב' ד"ה ואולם מ"ש בזה, ובענין בחצי שיעור אי מקיים במצוה עש"ה, ועמ"ש בפרד"י ויקהל (דף שע"ט.), ובזבחים (פי"ג מ"ב) א"ל אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאו בו, ולהנ"ל ק' דיש משכחת שנגע בפחות מכביצה, דלענין אכילת קדשים הוא בכזית היינו חצי ביצה, והוכיח מזה בשער המלך בפ"ו מברכות דבקדשים לכ"ע מקבל טומאה בפחות מכביצה משום חיבת קודש, ועמנ"ח מ' ק"ס מכל טומאת אוכלין ומשקין

לד) אשר יבא עלי' מים, עי' חינוך מ' ק"ס טעם הכשר מים שתורה לא תחשב רק בדבר גמר מלאכתו כמו פירות לענין תרומות