פרדס יוסף ויקרא קמד

שם כמו שאסור לאכזר על רחמני, כן אסור לרחם על אכזרי, ומי שמתעקש במדותיו הוא היפך רצון ה', וכל מה שהוא היפך רצונו ית' הוא בחי' טומאה היפך בחי' קדושה שהוא רצונו ית', וחסידה זו מתעקש במדת החסד לעשות עם חברתי' אפי' כשהם אכזרים ולכך טמאה, ועי' רמתים צופים (דף צ"ז:)

שם) הדוכיפת רש"י תרנגול הבר והודו כפות, בחולין שם ופרש"י כרבלתו עבה, וכרבלת מיפה תארו, ובברכות (י':) שאחזה בהוד יפיה, ובזהר יתרו (פ':) ולית שפירו דאתתא אלא אינון ועי' תו"ת

שם) העטלף עי' ישעי' (ב' כ') פי' מצודות עוף הפורח בלילה, ובב"ק (ט"ז.) עטלף לאחר ז' שנים נעשה ערפד, ועי' אהבת יהונתן, וס' ערך חיים מ"ש בזה

כא) ממעל לרגליו ערש"י ויש שאין להם זנב כו', ובזה א"א יודעים להבדל, עי' מהרש"א חולין (ס"ו) וז"ל ולא ידעתי להולמו דמה צריך להבדל באין להם זנב, דליכא מאן דפליג בהכי דהא ארבה וסלעם אין להם זנב, והה"מ כ' שרמב"ן נסתפק בכוונת פרש"י בשמעתין כדעת המפו' דלא בעינן שמו חגב אלא בראשו ארוך, ויש לו זנב, ולפ"ז נר' לקיים גם פרש"י בחומש ולהגיה ויש להם זנב במקום שאין להם זנב עכ"ל, והה"מ הוא בפ"א הכ"ב ממ"א ע"ש - ומ"ש האוה"ח מיום שנשמעו דברי וכו', עי' בתולדות אוה"ח פרק א' והערה י"א שם באריכות, ועפרד"י משפטים (דף רכ"ט.)

כב) ארבה עי' חולין (ס"ה.) וברד"ק יואל (א' ד') הטעם בשמות ד' מיני חגבים, ארבה שהוא הרב שבמינים, ילק שלוקק ולוחך העשב, חסיל שכורת הכל (מל' יחסלנו הארבה דברים כ"ח ל"ח) וגזם שגוזז התבואה

כה) הנושא תיב"ע דאסיט פי' הסיטו ממקומו טמא, אבל אם חבירו הטעינו נבלה על כתיפו והוא לא נגע בה ולא הזיזה ממקומה אינו טמא, וכ"כ רשב"ם בפ' כ"ח וכן שנינו במס' זבחים פ"ה מ"ג ע"ש בר"ש ורע"ב, וכ"כ רש"י חולין (כ':) ד"ה מלך

כו) כל הנוגע בהם יטמא, בת"כ להביא בהמה טמאה שלא תהי' שחיטתה מטהרתה, עי' בתוה"מ אות ק"ב דזה מיותר דכבר כ' הנוגע בנבלתם יטמא ע"ש, ובסדרי טהרות על כלים (דף ט"ו.) כ' שצ"ע על רש"י זבחים (ע'.) ד"ה מה אהא דאי' שם מה כשטיהר מכלל שחיטה בטהורה טיהר ולא בטמאה, וכ' רש"י דטמאה אין שחיטתה מטהרתה, דילפי' מכל הנוגע בהם במותם והאי בהם יתירא הוא לומר אע"פ שהן שחוטין וכו', וצ"ע דלא כ' כלל בקרא גבי בהמה טמאה בהם במותם אלא כל הנוגע בהם יטמא, וא"כ בהם לא מיותר, והאי דרשא לענין שרצים איתמר דכ' כל הנוגע בהם במותם בפסוק ל"א, ולמה לא מייתי רש"י דרשא דכאן כל הנוגע בהם יטמא וכמו דנתפרש דמיותר דכבר כ' כל הנוגע בנבלתם יטמא, ועי' ק"א צו, ופלא שלא העיר בזה

כט) והצב רש"י דומה לצפרדע, ובחולין (קכ"ז.) להביא הערוד וכן בנפילים וסלמנדרי', ובסנהד' (ס"ג:) פרש"י שרץ הנוצר מאור מהסקת תנור ז' שנים, ובחולין פי' שנברא מן האש מעצי הדס וממיני' דצב הוא ע"י כשפים, ובר"מ פ"ד מאה"ט נשמט דין זה וצ"ע, ובסוף חגיגה (כ"ז.) ומה סלמנדרי' הסך מדמה אין אור שולט בו וכו', ובתנחומא וישב ג', הזגגין מסיקין האור ז' ימים וז' לילות מכובד האור יוצא בריה הדומה לעכביש (ס"א לעכבר) וקורין אותו סלמנדרי', וע"ש הגהות מהגרצ"ח בחגיגה, וע"ע בס' חסידים סי' תתרי"ד מעשה בבגד שנמשח בסלמנדרי' ולא נשרף ולקח אחד חומץ חזק ובורית וכיבס הבגד והשליכהו לאש ונשרף ועי' ספר הברית ח"א פ"ה

ור' בחיי כאן כ' שיש ב' מיני צב סלמנדרי' וערוד, וראיתי בס' יד נאמן סי' ד' שהק' על הא דחולין שם הצב להביא סלמנדרי', ופרש"י שרץ, דלמ"ל קרא ת"ל מל"ת כל תועבה ולכאו' י"ל דקרא צריך שיטמא כשרץ, ומקרא מלא כאן וזה לכם הטמא וגו' וברש"י אינן לאיסור אכילה רק לטומאה, אבל ע"כ הקרא על שאר שרצים נאמר ולא על סלמנדרי', וכמ"ש בענף יוסף על ע"י חולין בשם רמת שמואל דבא מאש לא מקבל טומאה כמו אש והדק"ל, וי"ל דקרא צריך למלקות דמל"ת כ"ת לא לקי דהוי לאו שבכללית, אבל לחינוך מ' תס"ט דגם על ל"ת כל תועבה לוקין הדק"ל, וי"ל למ"ש בחולין קט"ז. ותד"ה חורש היכי דלא אכל התועבה גופה כמו מעשה שבת וחורש בכלאים ל"ש כל שתיעבתי, וה"נ לא נאסר רק הכשוף עצמו לא הפעולה היוצא ממנה הנוצר ע"י כישוף ושפיר צריך קרא: