פרדס יוסף ויקרא קלז

ברגל, ועי' בזה בשאגת ארי' סי' ס"ו וס"ז, ובמל"מ שם כ' אף להר"מ רק לטהר גופו דאוריי' אבל טבילת כלים רק מצוה דרבנן, ועי' בשערי תורה סי' כ"א, ולקמן פסוק ל"ט - ובמל"מ כ' וז"ל, ודע שרש"י הביא דרשא זו דבנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפ' ראה ולא ידעתי למה ל"ה בפ' שמיני וכו', ופלא שרש"י כאן הביא ג"כ ואם נאמר דהוי לאו גמור ק' בברכות (י"ט:) הרי הולך לשחוט פסחו לימא אין חכמה כו' ומשני שוא"ת, וק' הא מיירי בערב פסח ואם יטמא עצמו יעבור אלאו ובנבלתם לא תגעו בקום ועשה, וי"ל דהגמ' שם אזיל בשי' ראב"י שם בת"כ דלא קאי כלל על רגל

וברא"ם שם אע"פ שדאו' אין לוקין, ובמל"מ חקר למה, ועמ"ש בזה בשאג"א סי' ס"ז ולא הביאו מקור. אבל בס' פני מבין כ' ממכות (כ"א:) יש חורש תלם א' כו' ושם מיירי ביו"ט, וא"כ יש עוד לאו ובנבלתם לא תגעו והוי ט' מלקות וראי' דאין לוקין, אבל ק' מב"מ (ל'.) והתעלמת כו' עשה ול"ת הוא מדוע לא דרשו על ישראל וברגל דצריך להתעלם אם אבדה בביה"ק וליכא אלא ל"ת גרידא ואפ"ה אינו דוחה וצ"ע והפוסקים השמיטו דין זה דאינו נוהג בזה"ז שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה, עי' בזה בבאר היטב יו"ד סי' שע"ג סק"ד, וע"ע בשערי תשובה או"ח סי' תקכ"ט ס"ב דחייב לטהר אינו נוהג בזה"ז, והוא מרא"ש יומא פ"ח סי' כ"ד וע"ש בקרבן נתנאל ובסוף ר"ה. ובצל"ח ביצה (י"ז:) רש"י ד"ה בה"א, ובשאילת שלום על שאלתות אמור אות קי"ב, ומיני תרגומא שמינו, ונחל אשכול הל' תפלה סי' ב'. אמנם בצל"ח ביצה (י"ח.) רש"י ד"ה לא, מסיק שמלבד הטהרה לכנוס למקדש ברגל ולאכול קדשים בלא"ה איתרבי מועדים לתוספת קדושה ונוהג בכל זמן, וישראל מחבבים זכר למקדש מהרה יבנה, וע"ע בב"ש אה"ע סי' נ"ה סק"י

ותדב"א, ח"א פט"ו ר"ג אכל חולין בטהרה דלכל ישראל נאמרה, והובא בילקוט תשא רמז שפ"ו, ועתו"ס חולין (ב':) ד"ה טמא, ובטורי אבן ר"ה (ט"ז.) הק' לטהר ברגל משמע בתוך הרגל, והא חייב קודם הרגל בערב יו"ט לטהר כדי שיהי' לו הערב שמש, וע' יש"ש ביצה פ"ב סי' י"ט, ועמ"ש בזה בפרד"י תשא (דף של"ח.) ובצל"ח כ' דהחיוב לטהר רק בג' רגלים ולא בר"ה דליכא מצות ראיה וחגיגת שלמי שמחה, אבל הטור או"ח סי' תר"ג כ' דגם בר"ה כן, ועי' בס' עט סופר כלל פ"ג, ועי' רש"י יומא (פ':) רש"י ד"ה ולא, ואין ישראל מוזהרים לטמא, ובגליון הש"ס לרע"א תמה דהא גם כהנים מוזהרין בפ' אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ, וע' הגהות יד שאול יו"ד סי' שס"ט בזה

הרמב"ן הביא מת"כ ולאלה תטמאו, יכול אם ראה נבלה ילך ויטמא ת"ל ובנבלתם לא תגעו וכו', וערש"י כאן בפסוק כ"ד ובשפ"ח כלו' לא שמצוה לטמאות, ויפלא איך ס"ד שהתורה תצוה על האדם שיטמא את עצמו, אך עי' בפי' המשניות לר"מ פרה פ"ג מ"ג הבדל בין איש שלא נטמא מעולם ובין שנטמא וטבל והזה עליו, זה שהוזה עליו יותר גדול המדרגה בטהרה לפי שהפסיק כבר שפט עלי' שהוא טהור, ולפ"ז הו"א שמצוה לטמאות ולטהר אח"כ שיהי' מדרגתו גדולה, וכן בלטהר עצמו ברגל הוי ס"ד שמחויב מקודם לטמא א"ע ולהתטהר, ועי' בס' משנת אליעזר מ"ת (דף קי"ח.) וכל זאת נעלם מהחכמת שלמה באו"ח סי' תר"ג וביומא (ב':), ופרה פ"ג מ"ז מטמאין אותו הכהן השורף הפרה, ומטבילין אותו, וכ"כ בזבחים (כ"א.), וע' ח"א מהרש"א ברכות (ל"ד.) ד"ה שבעל תשובה, ורדב"ז סי' תתל"ב, ור"מ פ"ז ה"ד מתשובה, וזהר חיי שרה ק"ל. מארי' דתשובה מיד עאל ואתדבק בקב"ה וה"ה כמו שנטמא ונטהר, ועי' ילקוט חגי תקס"ח, ובס' אמונת חכמים פכ"ד - ודע שטבילה להוריד על האיש נשמה חדשה כי שורש המקוה למעלה היא אותה הבינה העליונה אשר שם שורש הנשמה ועי' חינוך מ' קס"א

שם) טמאים בת"כ לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, דמשונה ל' טומאה מל' אכילה דשם אכילה יונח רק על דבר שדרכו לאכול, ואינו כולל ציר ורוטב וקיפה וכן הוא בחולין (קי"ב:) ובתוס' שם דרשה גמורה הוא בשרצים ובהמה, חוץ מדגים דרק מדרבנן וכמ"ש שם (בדף צ"ט:) שאני ציר דזיעה בעלמא הוא, ובש"ך סי' פ"ג סקט"ו וק"ז סק"א כ' אע"ג דציר דגים טמאים רק מדרבנן זה דוקא ע"י מליחה אבל ע"י בישול אסור מה"ת דיוצא הממשות ולחלוחית עש"ה, ובשו"ת נובי"ק יו"ד סי' כ"ו חולק בזה דגם ע"י בישול אינו מה"ת ובאמת לא הבינותי דבחולין (ק'.) כיון שנו"ט ואוסרת כולן מפני שהן מינה, והא בדרבנן לא אמרי' חתיכה עצמה נעשה נבלה, ועוד מה אמר שהן מינה דהא בדרבנן בטל מב"מ אף לר"י, ועתו"ס יבמות (פ"ב.) ד"ה בטומאת, ובחוו"ד סי' ק"ה סק"ב - ואמרתי בזה דבר נכון דבטו"ז