פרדס יוסף ויקרא קלו

מהיום לאחר התחי', ולהנ"ל א"ש כיון דנעשה מפני כשמת ונדחה שוב אינו חוזר ונראה גם לעת התחי', ויש לדחות דדיחוי ל"ש רק כ"ז שאדם חי והי' נראה מתחילה ואח"כ נדחה שוב א"ח ונראה, לא כן לאחר התחי' דפנים חדשות בא לכאן וכקטן שנולד דמי, לא יוצדק ע"ז לומר שהי' נראה ונדחה דמה לנו מה שהי' מקודם התחי', השתא לאחר התחי' שהוא פנים חדשות ל"ה נראה ונדחה כלל, וע"כ מוכרחין לומר כן, דאל"כ יש לפטור כמעט רוב העולם מכל מ"ע שידוע דרוב הנולדים עתה הם מהנשמות שכבר היו בעולם, וכמ"ש האר"י ז"ל, בע"ז (ו'.) ב' אלפים ימות משיח ובעונותינו יצאו מה שיצאו ועדיין בן דוד לא בא, הכוונה עפמ"ש אין משיח ב"ד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (יבמות ס"ב. ונדה י"ג:) ופרש"י גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידות להיות נולדים, ועי' זהר בראשית (כ"ח.), ואם היו נולדים אותם נשמות הי' ב"ד בא, ובעונותינו יצאו היינו שלא נולדו נשמות חדשות רק שיצאו אותן נשמות שכבר יצאו פעם א' ודפח"ח

ולהנ"ל יש לפטור אותם מכל מ"ע שהיו נראין ונדחין מקודם, ואי"ל דלאחר התחי' יעמוד אותו גוף בעצמו, והגוף והנשמה שניהם נדחים בעת מיתה, משא"כ מי שנולד בגלגול שני שאינו אותו הגוף בעצמו, ואותו הגוף לא הי' נראה ונדחה דמ"מ הנשמה כבר נדחית בעת מיתה, ובדיחוי לא בעינן שידחה כולה רק אפי' חלק א' מהמצוה הוי דיחוי, וכהדס בסוכה (ל"ג:) אף דג' מינים היו כשרים הוי דיחוי, א"כ ה"נ בדיחוי דהכא כיון דהנשמה היתה נדחית בעת מיתה צ"ל פטור גם אח"כ, וע"כ דבכה"ג לא חשוב נראה ונדחה כיון דפנים חדשות בא לכאן - וביאור ש"ס נדה י"ל דאם לא נאמר דיחוי נעשה חופש, א"כ לא מצינו שהתורה ניתנה לזמן דהא גם לאחר מיתה אינו פטור רק שאינו יכול לעשות, א"כ מהכ"ת נאמר שמצות בטלות לעתיד, כיון שלא מצינו שתורה ניתנה לזמן, אבל לאחר דאמר ר"י דמת נעשה חפשי, א"כ מצינו שהתורה לא ניתנה רק לזמן, דהיינו כל ימי חייו עד שימות, שוב י"ל דגם אחר התחי' יופטר משום שהתורה לא ניתנה רק לזמן

ובפרד"י שם הבאתי מד"ר שמיני פי"ג תורה חדשה מאתי תצא ונבלות תאכלו לעתיד, ועי' תנחומא שם ובראה פ"ו ונצבים פ"ד, ילקוט איוב תתקכ"ז, ועי' דברי שאול בהשמטות לפ' חקת, הפפנה קובץ ד' שהביא קרבן העדה בירושלמי שבת סו"פ ר"ע דיש מ"ד דלויתן דג טמא הי' והק' דא"כ איך יעשה ממנו סעודה לעת"ל, ובשו"ת תירוש ויצהר סי' קכ"ג הביא שכן הק' בתו"ח סנהד' (קי"ב.) ותי' דהא דנבלה מטמא משום דמתה הבהמה ג"כ ע"י מלאך המות כדאי' מלה"מ מה לי הכא ומ"ל התם, ב"מ (ל"ו:), ומה"מ מטיל בה זוהמא ומטמא כמו לאדם, וכאשר צוה ה' לשחוט, ובמצות שחיטה אין טומאה יכול לחול, ולזאת לעתיד דרוח הטומאה יעבור מן הארץ לא יהי' צורך בשחיטה, וזה כוונת המד' תורה חדשה מאתי תצא, ויהי' מותר לאכול נבלות

וי"ל בזה בברכות (י"ז.) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, דלעתיד יהי' סוף למיתת אדם, וסוף שחיטת בהמות דיתבטל צורך שחיטה כנ"ל, ובע"י ובילקוט שם גירסא שר"מ אומר כן דבאמת אף לעתיד מי שירצה לשחוט יוכל לשחוט, אבל לר"מ דחייש למיעוטא, ובחולין (י"א:) הק' האיך אכל בשר דילמא במקום נקב שחט ותי' אי אפשר שאני, ולעתיד דיהי' אפשר בלא שחיטה, והי' אסור בשחיטה דדילמא במקום נקב שחט ממילא יהי' סוף בבהמה שחיטה ובחי' הר"ן נדה ס"א כ' דמצות בטלות לעת"ל היינו בשעת מיתה והא דמשמע בתוס' ב"ב (ע"ד.) ד"ה פסקי, וע"ז (ס"ה:) ד"ה אבל לעת"ל ממש, כבר פי' בזה הבונה בע"י, ועי' במנחת קנאות להגרצ"ח ד"ז, ובילקוט עזרא כל התפלות עתידין ליבטל וע"ש בפרד"י בזה. ובשוחר טוב תהלים קמ"ז ה' מתיר אסורים, ופאת השדה מער"ה סי' ז' ד"ה אך. ובענין לויתן אי הוא דג טמא, עי' שד"ח מערכת ל' כלל קכ"ט שמביא קרבן העדה הנ"ל. וכן משמע במד"ר אחרי, ועי' ס' מתא דירושלים על ירושלמי, וכ' להשוות דעת ירו' עם בבלי פא"ט לויתן דג טהור, וע"ס אבן שהם סוס"י ל"ב (דף כ'.), ובפרד"י ח"ב בהערות (דף תל"ה:) בזה

ח) מבשרם לא תאכלו, עלח"מ פ"ה ה"ו מאיסורי מזבח, ומל"מ פ"ב ה"א ממ"א ושעה"מ

ט) ובנבלתם לא תגעו ערש"י, בר"ה (ט"ז:) יכול ישראל מוזהרין על מגע נבלה כו', ורק ברגל חייב אדם לטהר עצמו, ומרש"י יבמות (כ"ט:) משמע דדרשא גמורה הוא, וכ"נ דעת הר"מ פט"ו ה"י מטומאת אוכלין, אבל הרמב"ן כ' דרק מדרבנן והדרשא אסמכתא בעלמא, ומרש"י יבמות משמע דגם נשים חייבות לטהר