פרדס יוסף ויקרא קלג

ואינה נכנעת ונכפפת סימן שטרפה, וזה רמו ומן הבהמה אשר לא, היינו שמכנעת עצמו תחת ידו סימן לטהורה

וראיתי מעשה שהנודע ביהודא ז"ל הי' רב ביאמפלע סמוך למעזיבוז ונזדמן פעם אחת עם הבעש"ט ז"ל. והי' שם שאלה על תרנגולת ופסק הנוב"י שכשרה. והבעש"ט אמר שתיכף ראה שכשרה שלא שרתה עליו רוח הטומאה. ואמר לו הנוב"י כי אופן פסק זה יעיד על בטילה של תורה דבשבת (קל"ח:) עתידה תורה שתשתכח מישראל. ועתידה אשה שתיטל ככר של תרומה ותחזיר על בתי מדרשים. לידע אם טהור. וקשה למה לה לקחת הככר. דשאלה אפשר לשאול בלי הככר. דהיינו ספק רשות היחיד או רשות הרבים וכדומה. אך אז תשתכח התורה ולא ידעו לפסוק ע"פ ד"ת ויהי' צריכים לפסוק ע"פ השראת רוח הטומאה על הדבר. ובהכרח להביא גוף הדבר. וזה הסמיכות להב' מאמרים. והבעש"ט היה סבלן ולא השיב לו. ואף דתורה לא בשמים (כב"מ נ"ט:) זה רק לענין הוראה. וכיבמות (קב.) אבל לברר אם הסב הוא שומן או חלב. והוי רק גילוי בעלמאן אז משגיחין וכעירובין (סד:) ורש"י בכורות (נד.) ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י ח"ב (דף קל. ורפ"ו:) ובמלואים שם (דף תיח.). - ובס' אביר הרועים הביא שהאב"נ ז"ל למד הרגשה מקאצק להבחין בין מאכל כשר לטרפה, וכן בפסח להרגיש אם יש בו חשש חימוץ. וגם גילה להשוחטים בבואם לפניו עם שאלה על בהמה והי' מרגיש בהריח של בשר אם כשר או טרפה. ועל חמיו מקאצק ז"ל העיש שהי' לו הרגשה להבחין היטב בין מצה מקמח שמורה לבין מצה פשוטה. ובשם משמואל משפטים תרע"ג כ' ע"פ גמ' סוף ב"ב הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממנות דהיכר בין טוב לרע אין זה כ"כ רבותא אבל להכיר בין טוב לטוב זה רבותא יותר. וד"מ ששניהם ממון ישראל והיא בגדר חכמה שמוציאה לאור דברים נעלמים ע"ש מזה ובפ' בשלח תרע"ו. ובפרד"י ח"ב בחצרות (דף תכז:)

ובזה"ק (דף מ"א:) דמאכלות אסורות שורה עליהם רוח טומאה וגורם בלבול השכל, וידוע (מתוס' שבת י"ב: וחולין ה':) דאיסור מאכלות חמור משאר עבירות, ובמשלי (כ"א כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ובמד' אל תקרא מצרות אלא מצרעת, ועי' ר"ח שער הקדושה פי"ג שבכל לילה שעולה הנפש למעלה מכריזים שטמאה - ובמגילה (י"ב.) שנתחייבו כליי' שנהנו מסעודתו, וק' שלא מצינו שבמאכלות אסורות יהי' עונש כלי' אבל יש רמז מעץ הדעת שנגזר מיתה לעולם ע"י אכילה שהמשיך זוהמת הנחש שא"א להתמרק אם לא במיתה, וביו"ד סי' פ"א המינקת שאכלה מאכלים אסורים מזיקים לתינוק, ובהגהות אשרי ע"ז פ"ב סי' ו' דאחר יצא לתרבות רעה לפי שאמו אכלה דברים טמאים בעת שהניקתו, ועתו"ס חגיגה (ט"ו.) ד"ה שובו, ולקמן בפסוק מ"ג. ובפרד"י שמות (דף י"ז:) הרבה מזה

שם) רבינו בחיי אף כלב בכלל חזיר שאינו מעלה גרה ופרסותי' סדוקות כו', עי' ירחון שערי תורה סי' מ"ה שלא נזכר זה, ובאמת בכלאים פ"ח מ"ו במשנה כלב מין חיה רמ"א מין בהמה וע"ש בשנות אליהו. וע"ע בשע"ת סי' ס"ה וק"ב בזה, ובישעי' (ס"ו ג') עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר, וברש"י (י"א כ"ז) וכל הולך על כפיו פרש"י כגון כלב ודוב וחתול הרי לא כרב"ח. וברמב"ן כ' שאין בחיה בסימן א' לבדו. ורב"ח תמוה מחולין (נ"ט) ודילמא איכא מינא אחריתא דדמי' לחזיר ומשני לא ס"ד כו' אין לך מפריס פרסה וטמא אלא חזיר וצע"ג - וביעב"ץ בפרק שירה כ' כלב מין בהמה שמספרם שוה נ"ב, וברש"י יומא (פ"ג.) מי שנשכו כלב שוטה כ' מין בהמה, ופלא שבשאילת יעב"ץ סי' י"ז כ"כ והביא משנה דכלאים, וגם מה שהוכיח שם שחתול מין חיה צ"ע מבכורות (ח'.) כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשבע ומה ניהו חמור וחתול הרי שחתול מין חיה וצע"ג, ועי' בנוטריקן מהפמ"ג קו יו"ד בזה. ופרד"י תרומה (דף רס"ג.)

ג) אותה תאכלו רש"י ולא בהמה טמאה, והוא לאו הבאה מכלל עשה, וכל בהמה חיה שמעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מגמל וכל שמפרסת היא מעלת גרה חוץ מחזיר, והסימנים מבוארים בר"מ פ"א ממ"א, ויו"ד סי' ע"ט וממנ"ח מ' קנ"ה – ובשר אדם רק בעשה, ומ"מ בשר מת אסור בהנאה, ובשר עכו"ם שמת מותר בהנאה ועתו"ס ב"ק (י'.) ד"ה שהשור, נדה (ע"א. זבחים ע"א: ערכין ד'.) ור"מ וראב"ד ערכין פ"ה הי"ז, יו"ד סי' שמ"ט ונקה"כ, שו"ת צ"צ סי' י"ג, ובמל"מ פי"ד הכ"א מאבל האריך בזה, וע"ע בשבות יעקב ח"א סי' פ"ט, וקצות החשן סי' ת"י סק"א, ושו"ת אבן השוהם סי' ל'

ובס' אמרי הצבי על ב"ק חידש דאף למ"ד מת עכו"ם אסור בהנאה, אבל עבד כנעני או עכו"ם הקנה לישראל שמת לא נאסר בהנאה כיון דאיכא לישראל קנין בו, וע"ש בקונ' פלפול חברים ושו"ת בית יצחק או"ח סי' ט"ו אות ח', ובכורי שלמה בהשמטות לאו"ח סי' ב' ג' - וע"ש עוד באמה"צ או"ק ג' דאפי' לשי' תוס' דעבד כנעני שמת מותר בהנאה. מ"מ כל שנגמר דינו בב"ד והמיתוהו אז אסור בהנאה דומי' דשור הנסקל, ובכל"ח משפטים אות י"א דחה זה דא"כ להסוברים דשה"נ נאסר מחיים. ה"נ יהי' העבד ג"כ נאסר בהנאה מחיים

וע"ע מנ"ח מ' נ"ב שהעיר על הירושלמי דעבד היוצא ליהרג אמאי מתייאש ממנו האדון, לתוס' דע"כ מת מותר בהנאה, ואף דנגמר דינו למיתה, והביא מערכין (ז':) דאדם אין גמ"ד אסרו כלל, וכ' דאין לומר בעבד שיהי' דינו כשור לענין דגמ"ד אסרו ולאחר מיתה יהי' לו דין שוה"נ דז"א דבודאי דינו כבן חורין ע"ש, וע"ע כל"ח אות ז' - בשר אדם אי יש בו משום אבמה"ח עי' תשו'