פרדס יוסף ויקרא קכט

יד) חזה התנופה, ערש"י וזבחים (נ"ה.) ת"ר את חזה וגו', ובהגהות מצפה איתן הק' הא פסוק זה גבי חזה ושוק של שלמי צבור שהקריבו העם ביום ח' למלואים כרש"י בחומש, ואיך יליף מזה לחו"ש של שלמי דורות, הא דורות משעה לא ילפינן, ור' נחמי' גופי' מצינו דמחלק בין שעה לדורות לענין אכילה באנינות לקמן ק"א., וי"ל דע"כ קרא לא איירי בחו"ש דשלמי צבור לחוד, אלא ג"כ בשל שלמי נחשון שהקריבו באותו יום ולא מקרי שלמי שעה, שהרי גם לדורות יחיד מביא שלמים נדבה, ודוקא השלמים שהקריבו הצבור אז הי' קדשי שעה דאין הצבור מביאים שלמים בנדבה, וכן מנחת נחשון ל"ה כיוצא בה לדורות שתהי' מנחת נסכים נאכלת, אבל שלמי נחשון שיש כיוצא בה לדורות הוי שפיר קדשי דורות, וכ"כ בס' שאלת הכהנים תורה, וא"ש בשמעתין דיליף חו"ש של קדשי דורות מחו"ש דשלמי נחשון, דגם בהו איירי קרא דזאת חזה התנופה וכו', ועפרד"י תצוה (דף ש':)

טז) ואת שעיר ערש"י, ובהגהות מצפה איתן זבחים (ל"ט:) תד"ה ושעיר וא"ת וכו', וי"ל עפמ"ש בת"כ פלוגתא בז' ימי מלואים אי התחילו בכ"ג באדר והוי יום ח' בר"ח ניסן או דהתחלה הי' בר"ח ניסן, ולמ"ד זה ע"כ השעיר שדרש משה הי' ביום ח' ניסן, ול"ה שעיר ר"ח כלל אלא שעיר נחשון או של העם, וי"ל דה"נ הא דקתני בהך ברייתא יכול לרבות שעירי ר"ח שישרפו אתי' כמ"ד דיום ח' ל"ה כלל בר"ח, ול"ה השעיר של דרש דרש משה חטאת ר"ח דנפשיט מיני' דהוא נאכל, וא"ש קו' תוס' פסחים (פ"ג.) ד"ה דאמר

שם) בעה"ת הק' די"א מפני טומאה נשרפה כיון בשעיר של ר"ח הי' הו"ל ליקרב בטומאה דהותרה בצבור, ובכל"ח הק' דהא לא נשרף חלק הנקרב לגבוה אלא חלק הנאכל לכהנים, והחלב ואימורים אה"נ דהותרו לגבוה כדין כל ק"צ ומה ענין הקרבה אצל אכילה, ואדרבה קיי"ל כל קרבן הקרב בטומאה א"נ בטומאה ושפיר נשרף, וי"ל עפמ"ש המפו' דמ"ד דמפני טומאה נשרפה, היינו משום דק' להו, דאי משום אנינות הי' צ"ל עיבור צורה, כיון דאין פסולו בעצם הקרבן אלא מפני שאין לו אוכלין צריך ע"צ, ועי' בזית רענן בזה, וי"ל דק' איך חל איסור טומאה על אנינות כיון דהי' שעיר החטאת שאינו נאכל אלא לאהרן ובניו והי' אנונים, אך טומאה הוי מוסיף לגבוה, אך כיון דהי' ק"צ והי' לו ליקרב בטומאה, אפי' אי הי' נטמא קודם שנטלו ממנו האימורים להקטירן ואינן מוסיף כלל, ושוב אינו חל טומאה על אנינות וא"כ אינו באיסור אכילה משום טומאה ה"ה דאינו חייב שריפה משום טומאה, דחיוב שריפה מקושר באיסור אכילה שבו, וא"כ גם למ"ד מצד טומאה יהי' צריך ע"צ, ואפי' א"נ אנינות לילה לאו דאו', י"ל דתוס' ס"ל דמוסיף זמן ל"ה מוסיף וכיון שכן ליכא עתה איסור טומאה על הבשר ול"ש בי' שריפה

ואדמו"ר מגור שליט"א הובאו דבריו בקובץ דרושים חוב' ד' סי' ל"ו הביא ראי' מתוס' הנ"ל דגם בעת חינוך הותר בצבור, דהרבי מקאצק ז"ל תי' קו' המפו' בנס חנוכה שיהי' הותר בצבור שמן טמא, ותי' דבחינוך שאני, וכ"כ בחכמת שלמה ה' חנוכה (וגם שעיר ר"ח הי' דינו כקרבן חינוך וערש"י זבחים (ק"א.) ד"ה א"ל אהרן, והלא עלי הטלת כל העבודה וכו' דמבואר דגם שעיר ר"ח הי' על אהרן דוקא, ואפשר דהי' צריך חינוך גם הקרבן דקדשי דורות) ועי' שפ"א שם, ובזה מתורץ קו' מבחר מפנינים במד"ר נשא פי"ד, וכן בתוס' תענית (י"ז:) ד"ה בענין, שהק' הא בלא"ה אינם ראוים דטמאי מתים אנחנו ובעי הזאה ג' וז', ותי' דטומאה הותרה בצבור מפורש שיהי' טומאה הותרה בצבור גם בהתחלה, מיהו תמהני על התוס' (לרבא בזבחים (ל"ב:) דבהותרה לא אמרי' הואיל ואשתרי, וגם לאביי הא ס"ל טומאה דחוי' ובדחי' לדידי' לא אמרי' הואיל) הא צריך להזהיר כהנים מלטמא בשרץ ונבלה שאינן נדחין בצבור, ועתו"ס יומא (ו':) ד"ה אמר ובגבורות ארי, וגם אין לומר ששעיר החטאת נטמא בשרץ דהא לא נראה זבוב וכו', (אבות פ"ה מ"ה)

שם) בבעה"ת כ' פרש"י דלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ופר חטאת דמלואים ועל פי הדיבור הי', ובהדוה"ע תמה שתוס' מביאים בשם רש"י שלא נמצא כלל שם, וגם א"א לומר כן שהשעיר הזה נשרף ע"פ הדבור ובפירוש מצינו במקרא שמשה קצף מדוע נשרף השעיר, ואם הי' הדיבור לשרפו למה קצף, ורק ברש"י אי' זה לענין אחר לעיל (ט' י"א) באהרן, כ' רש"י שלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים וכולן ע"פ הדבור, אבל לא נמצא ברש"י בשעיר שנשרף שדרש משה, כי לא נשרף כחטאת פנימות רק משום אנינות או טומאה