פרדס יוסף ויקרא קכח

אמר דפ' שתוי יין נאמר אחר מיתת בני אהרן, ובחמדת ישראל ח"א (דף ל"א:) הקשה דיותר הו"ל להקשות מדברי הרמב"ן בשורש א' שכתב להדי' על פרק שתויי יין ומקושש וצלפחד שלא נאמרו בסיני אלא בשעת מעשה – ויותר יש להקשות על רמב"ן שדחה דברי רמב"ם בשתי ידים דיין נסך נאסר מיד במ"ת. ובפתיחתו לס' דברים כ' דכל מצות שנאמרו במשנה תורה ולא נאמרו מקודם, נראה דלא נאמרו לדור המדבר כלל אע"פ שהן חובת הגוף כמו גירושין יבום ועוד, ונאמרו רק לבאי אחר מלחמת סיחון ועוג ולא התחילו לנהוג בהן אלא בא"י ע"ש, וא"כ ה"ה ביין נסך ותקרובות ע"ז ע"ש היטב - וע"ע רמב"ן מרבה יציקה ובלילה כו' עי' ס' המצות ל"ת ע"ג וחמד"י דף כ"ד

ט) תו"כ יין ושכר א"ת, יכול כל שהוא ורק כדי לשכר רביעית, וכ"ה בכריתות (י"ג:) ע"ש, ובשפתי צדיק אות כ' הק' מה הי' הס"ד לחייב בכ"ש הלא כל האיסורין יש להם שיעור

ואדמו"ר מגור שליט"א העיר דכוונתו דבכל איסורין ילפינן דבשתי' צריך שיעור, מדרבי קרא שותה באוכל א"כ דינו כאוכל דצריך שיעור. וי"ל דבתמורה (ד':) דכהנים דרבי בהו קדושה ומצות יתירות, החמיר דלילקי גם אלאו הניתק לעשה ערש"י שם (ועפרד"י תרומה רע"ד:), כן י"ל דבכ"מ הלאו שייך בכל ישראל ואזהרת יין רק לכהנים, הו"א מחומר קדושתם דחייב בכל שהוא, וע"ש באות כ"א שנסתפק דהלכה כהן בשאר משקים אם נשתבש דעתו אסור בעבודה, וביין ברביעית מחלל עבודה וחייב מיתה ביד"ש, אם שתה משקים וגמר שיבוש דעת עם יין חצי רביעית, אם מחלל עבודה אם נימא דאם הי' שותה היין לבד הי' עבודתו כשרה ע"כ בא שכרות ע"י שאר משקים ע"ש

שם) חקת ענובי"ת או"ח סי' פ"ז, וכל"ח במדבר בקו' מיד ולדורות אות י' בזה

י) ולהבדיל בכתנות אור כ' עפמ"ש בפסחים (ג':) בב' תלמודים ח"א מפ"מ אין מוסקין בטהרה, וח"א מפ"מ מוסקין בטומאה, אמר מובטחני בזה שדיבר לשון טהרה שיורה הוראה בישראל, וזה רמז ולהבדיל בין טמא לטהור, ר"ל המדבר בלשון טהרה וזכה להורות בבני ישראל, וזה איתא ג"כ בשם הגר"א מווילנא ז"ל

ובאבות פ"א מ"ב על ג' דברים העולם עומד וכו' בדורנו דור הנאור רבו הפורצים גדר התורה באמרם: לא כימים הראשונים ימינו עתה, ומקדם הי' עורים ומוכים בסנגוריא. לא ראו דור המדע, ולא זזו מדרך התורה ימין ושמאל, לא היום שטעמנו מעץ הדעת והשכלה, אנו רוצים לחיות "מהלכים" בין "העומדים" האלה, נלך גם אנחנו קדימה, ונשליך מצוארינו עבותות התורה ומנהגים ישינים, והישן מפני חדש נוציא, ובפסוק (בא י"ג י"ד) והי' כי ישאלך בנך מחר מה זאת וכפרש"י יש מחר שהוא לאחר זמן, זה שאלות הנאור אשר על אפו ועל חמתו ולזרא בעיניו המנהגים הישנים, באמרו שתמה "לאחר זמן" ר"ל כבר עברה עליהם הזמן ואינם מתאימים עם רוח הזמן והנאור ובשאלת הרשע "מה עבודה הזאת לכם" לכם דור הנאור לא יאות העבודה הזאת, מה יאות לילך קדימה ולא במצוה נושנות כאלה, והתשובה הלא רצונך רק לעקור יסודי התורה א"כ לא תלך לפנים ורק "לאחור" כי מתחלה עע"ז הי' אבותינו, וחז"ל המליצו הקובע עתים לתורה מפיר תורתו, מי שמתאים התורה לפי רוח הזמן זה מפיר תורתו, וכנגד אחז"ל על ג' דברים העולם "עומד" הגם שאדם בגדר "מהלך" וסביב סביב הולך רוח העת, זה רק במדעות טבעיית ובענינים ארציים. לא כן בענינים רוחניים בהנוגע לתורה לא נלך אף פסיעה אחת חוצה מן הגבול ולהלאה. ועל כאלה אנו "עומדים" ולא נלכה קדימה, וזה להבדיל בין הקודש ובין החול בין תוה"ק ובין דברים ארציים. ועמ"ש לנכון בפרד"י יתרו (דף קנ"ד:)

יא) ולהורות. בעה"ט אותיות ולתורה. לרמז בא מ"ש בכריתות (י"ג:) דרב לא אורי ביו"ט ולא למד בביהמ"ד לאחר הסעודה, דכל מה שלמד הי' הוראה, וא"כ מי שלומד תורה להורות אסור ללמוד גם עם תלמידים לאחר הסעודה

יב) ברכות (ס"א:) בגדולה מתחילין מגדול שנ' ויאמר משה וכו'. מהרש"א מה שהקדים באהרן שהוא אב לבנים ודאי אין ראי', וכן מה שהקדים אלעזר שהוא הגדול לאיתמר שקטן ממנו אין ראי', אלא מדכ' בניו הנותרים, לשתוק מאליעזר ואיתמר ולא הול"ל רק על אהרן ובניו הנותרים, וע"כ לאשמעי' דבגדול מתחילין, ועמ"ש בזה באסיפת זקנים שם

שם) הנותרים. ע' תוה"מ סי' מ"א, ואילת השחר סי' תס"ו דיש הבדל בין נשאר ובין נותר, נשאר מציין שנשאר בכוונה, נותר מציין שנותר מעצמו שלא בכוונה, ועוד הבדל שהנשאר ל"ה משותף עם הכלל, והנותר הי' משותף עם הכלל עש"ה, אבל ק' מן והנותר ממנו עד בקר (בא י"ב ו') האם כשנשאר בכוונה אינו נותר ולא תשרף, אדרבה עיקר אזהרה על אדם שלא להותיר, וכן ק' מרות (א' ג') ותשאר היא ושני בני', האם לא היו הבנים והאשה משותפים עם אביהם ובעלה – ובס' פרי חיים כ' דק' דבפ"ו כ' ויאמר וכאן וידבר ולעיל לא נאמר הנותרים, דאמירה לשון רכה ודיבור קשה, והוקשה לרש"י מה קשות דיבר להם, לכן פי' הנותרים מן המיתה, ולעיל שלא דיבר קשה לא כ' הנותרים עש"ה, ועי' מה שהארכתי בלשון נותר בפרד"י תצוה (דף רצ"א:), ובענין אמירה ודבור עיי"ש בפרד"י יתרו (קמ"ו:):