פרדס יוסף ויקרא קכ

דבו בעצמו אין טומאה וא"כ טומאה הבא הוי פירש ול"ש קבוע ע"ש, וא"כ במשכן בודאי לא שלטו הרוחות ולא נטמא המשכן וכליו, ונו"א מתו בפנים ההיכל כמ"ש בת"כ ודפח"ח - עוי"ל דבשני נשרף הפרה ומעשה דנו"א הי' בראשון, ואי' בזה"ק חיי שרה (קל"א:) עכו"ם אינו מטמא משום דאין לו טהרה, א"כ י"ל דבראשון ל"ה עוד פרה ול"ה אפשר לטהר ממילא לא הי' מטמא

ואדמו"ר שליט"א מגור הקשה עוד מנדה (ע':) מתים לעת"ל אי צריכים הזאה ג' וז', וק' למה צריך הזאה אי מת עצמו אינו טמא, ואמרתי דהטעם דספרי י"ל דמת עצמו אינו טמא דהוי כעפר בעלמא ורק רוח הרע השורה עליו מטמא ומזיקין הסובבים אותו הם מטמאים הנוגע במת, אבל לעת"ל כשיקומו לתחי' אז בעת שיקום המת יהי' נטמא ג"כ מן המזיקים הסובבים אותו, ובא הכל בבת אחת וכן י"ל בזה הכ"מ הנודע בפ"ו ט"ז מאבות הטומאה בשם תוספתא דהמקוה אינו מטהר רק בעת שהולך משם ולא בעת שהוא במקוה, ועמ"ש בזה לקמן בפ' מצורע (י"ד ח') - ובס' אמבוהא דספרי (דף רכ"א.) העיר מרש"י חולין (ע"א:) שאין משא אלא למי שטומאה יוצאת ממנו כו', אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא ע"ש, מבואר כנ"ל דמת עצמו יש בו טומאה וחשוב טומאה היוצא מגופו, ועי' אבני נזר יו"ד סי' תנ"ב, וע"ע בעירובין (ק"ד: וסוכה כ"ה.) דאפי' מת עצמו מותר להכניסו להר הבית, ומבואר שם דאם מכניס מת עצמו למחנה שכינה חייב, וק' לספרי דאין במת טומאת עצמיית, וי"ל דמ"מ גם המת עצמו נטמא משום מגע המת דנוגע בעצמו, ותלי' במחלוקת ר"מ ור"י בחולין (ע"ב:) בג' על ג' שנחלק דטהור משום מדרס, אם יש בו טומאה משום מגע מדרס משום דנוגע בעצמו ע"ש, וא"ש דמכניס מת למקדש חייב דעכ"פ יש בו טומאה משום מגע המת, וע"ע בריב"ש סי' קכ"ד אי מותר לקבור מתי כהנים בתוך מתי ישראל דלמאי ניחוש אי מטומאה (דהמת כהן ויטמא באהל שאר מתים) הא קיי"ל בנדה (ס"א:) כיון שמת נעשה חפשי ממצות, ועוד שהוא עצמו טמא טומאה תמורה שאין למעלה ממנו, וא"א להוסיף טומאה על טומאה, ולספרי שפיר יהי' מוסיף בו טומאה דמקודם אין בו טומאה בעצם, ועתה יתטמא משום אהל המת, ועי' בזה הרבה בס' נוה שלום למחו' הגאבד"ק מניערש שליט"א פרק ל"ג, דברים נכונים, ומהאריכות לא העתקתי

ובהגדת מעשה נסים הביא מאביו ז"ל דאי' בילקוט דחטא בני אהרן הי' שהקריבו שלא בזמנו, וק' מנ"ל זה, וי"ל דע"כ מוכח שהקטרת שהקריבו הי' של בין ערבים, דאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת של בה"ע (ועפרד"י תצוה דף ד"ש:), ובע"ז (ל"ד.) תד"ה במה דבז"י מלואים שמשה העמיד המשכן ומפרקו הי' לו דין במה, וא"כ בודאי לא הקטירו קטרת דאסור להקטיר רק באהל מועד, וע"כ בר"ח שמיני למלואים הי' החינוך בקטרת של בה"ע, ועוד ראי' מגיטין (ס'.) עשר עטרת הי' וא' לנרות, וכיון דלא הדליקו נרות קודם ודאי לא הקטירו דהא בהא תלי' כמ"ש בפסחים (נ"ט) דאין מתאחר אחר תמיד של בין ערבים אלא קטרת, ובזבחים (ק"א:) דשאל משה אשעיר חטאת דילמא באנינות אקרבי' והשיב אהרן אני הקרבתי, מוכח דמתו קודם שהקריבו השעירים, וע"כ הי' קודם תמיד של בה"ע דאח"כ אסור להקריב דכ' עליו השלם, וא"כ הקריבו שלא בזמנו דקטרת צ"ל אחר התמיד - ואברבנאל הוסיף ענין חדש שחטאם הי' שהקטירו שניהם ביחד, וקטרת רק באחד, ובאמת בכל עבודת המקדש הדין כן, וכמ"ש בחינוך מ' שפ"ט וכמש"ל בפ' ויקרא (א' ה') וע"ש בראב"ע

ובמד' הטעם שמתו שזנו עיניהם מן השכינה כמ"ש ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו (משפטים כ"ד י"א), ובמד' שלא נשאו נשים מדכ' בנים לא הי' להם (במדבר ג' ד'), וי"ל דבב"ר לכך כבו עיני יצחק שבשעת עקדה הביט בשכינה ונתחייב מיתה דכ' לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג כ') וסומא חשוב כמת (נדרים ס"ד:) א"כ ק' בנו"א למה מתו ולא הי' נעשין סומין. וי"ל דוקא ביצחק הי' עונש סומא נחשב כמת, אבל בלא"ה הי' חי דהי' לו בנים, אבל נו"א דל"ה להם בנים וחשוב כמת (שם בנדרים), ול"ה יוכל להיות אצלם העונש שיהי' סומין דחשיב כמת דבלא"ה חשובין כמתים, והי' העונש שזנו עיניהם משכינה ולא הו"ל בנים ובע"כ הי' העונש מיתה וע' פני"ק - ובמד' אחר שהביא לא נשאו נשים, כ' עוד היו מהלכין אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימיתו וכו', הב' טעמים יכוונו ביחד אל כוונה א', על שלא נשאו נשים הי' להם תירוץ כמו בן עזאי שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה (יבמות ס"ג:), כמו כן נפשם חשקה בתורה, אבל כשרצו להיות מנהיגים וידוע התעסקות