פרדס יוסף ויקרא קיט

למדבר יראו מנחשים ויצאו חוטי אש ושרפו כל נחשים, הוכרחו הב' חוטי אש לעשות שליחות של נחשים ושרפו אותן – וע' בעירובין (ס"ג.) ויומא (נ"ג.) ומהרש"א שם על התורה ומ"ש המלקט שם – ובתוס' סנהדרין הק' למ"ד שריפה ממש מסוכה (כ"ה:) שהטמאים שנדחו לפסח שני היו מישאל ואלצפן הא אפר אינו מטמא, ותי' דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא כנדה (כ"ז:). ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ט הביא מפע"ר קרא שנטמאו בעצם ששמו לוז. וכוונתו לב"ר פכ"ח שלוז לא נשרף ולא נטחן, וראיתי שהק' עליו לשי' ר"מ פ"ג ה"ג מטומאת מת דעצם כשעורה אינו מטמא במגע ומשא רק מדרבנן, וכ"כ בהקדמתו לטהרות סי' ט"ו, וע"י טומאה דרבנן לא דחינן לפ"ש דחכמים לא אמרו במקום כרת כפסחים (צ"ב:), ור"מ פט"ו ה"ה מק"פ, וי"ל דמ"ד שריפה ממש יסבור כראב"ד דמטמא מה"ת, ועמ"ש בזה בפני"פ ודורש לציון דרוש א' – ובת"כ רא"א לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים לכנוס, רע"א בפנים והטילו חנות של ברזל וגררום והוציאם לחוץ, ובבעה"ת הק' לר"ע הא נטמא המשכן מטומאת אהל והי' צריך הזאת ג' וז', ולא מצינו שפסקו מעבודתם, ובשלמא לר"א י"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם שמתו

ובגמ' הנ"ל מתי ימותו וכו' לא שהיו חפצין בשררה. ורק מחילות עונות. בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג ורש"י וישלח (ל"ו ג') ע"ש בפרד"י דף רס"ג. דעולה לגדולה מוחלים עונותיו, ואעלה מעשה כשנתנו כתב רבנות בפראג להנודע ביהודה ז"ל לא רצה לקבל הרבנות. ואח"כ כשהג"ר זרח אידליץ ז"ל רצה לקבל הרבנות שם הגם שרוב העיר לא רצו בו. חזר הנוב"י והסכים ליקח הרבנית. ושאלו לו בתחלה מאי קסבר ובסוף מאי קסבר. וחשיב לקבל רבנית הוא מב' טעמים. אחד להתוודע עי"ז כי רוח הבריות נוחה ממנו. וממילא יהי' גם רוח המקום נוחה ממנו (אבות פ"ג מ"י). כ' שהעולה לגדולה מוחלין לו עונותיו כנ"ל. ולטעם א' לא נצרך דוקא לקבל רבנות ורק להשיג כתב רבנית סגי. כי הוא סימן שרוח הבריות נוחה הימנו אבל בראותי שת"ח כר"ז אידליץ רודף אחר רבנית מפראג הגם שהעיר לא ירצה. ואין רוח הבריות נוחה הימנו. מזה ראי' שהעיקר טעם ב' משום מחילות עונות. וא"כ לא די בכתב רבנית בלבד. ורק לקבל רבנית ממש

ובפי' הטור עה"ת תי' דלא נטמא המשכן דכ' על פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו (במדבר ט' כ') חשוב קבע ואינו מקבל טומאה ע"ש, ומצינו ג"כ בעירובין (נ"ה:) בדגלי מדבר דכ' ע"פ ה' כו' כמאן דקבועי דמי, ופרש"י דחשובה חנייתן בקבע, ובס' ברכת אהרן מאמר ר"ל כ' הטעם דבנין לזמן לא נחשב כקבע דסופו להתפרק וכל העומד לסתור כסתור דמי, וכמו דס"ל לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי, עי' ב"ק (ע"ו:) ועי' ב"ש אה"ע סי' קכ"ד סק"ב דהלכתא כר"ש, ולתוס' סוטה (כ"ה:) ד"ה לאו דל"ש כל העומד כו' רק בדבר שבידו, ומה"ט לא אמרי' בשטר כל העומד לגבות כגבוי דמי דל"ה בידו דצריך דיינים, ומשו"ה בנין העומד לסתור הוי כסתור והוי בנין ארעי רק אם בידו לסתור, וז"ש כיון דע"פ ה' יחנו, ול"ה סתירת בנין בידם והוי כקבע ובמשכן לאחר ימי מלואים ל"ה בידם לפורקו רק בציווי ה' הוי קבע, אבל בתוך המלואים דמשה הי' מפרקו ב' פעמים ביום (כמדב"ר פי"ב ט') ל"ה קבע, ומשום זה הי' יכול לפרוק גם בשבת ע"ש, דהי' למשכן דין בנין ארעי וליכא איסור בנין וסתירה ובירושלמי סו"פ כלל גדול ועח"ס או"ח סי' ע"ב

ואם נימא דבימי מלואים הי' בנין ארעי הדק"ל מדוע לא נטמא משכן, ובהדו"ע כ' דתלוי בפלוג' בילקוט נשא רמז תשי"ב אי גם ביום השמיני פורק משה המשכן או דהעמידו ולא פירקו, ואם נאמר כן א"כ ביום הזה שמתו נו"א כבר הי' למשכן דין בנין קבע ולא נטמא (ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ל' אות כ' דמה"ט לא נטמאו הבשר וחלות שהי' במשכן, כיון שהיו בחצר המשכן ול"ה מכוסה ולא נטמאו באוהל)

ובמנ"ח בקומץ מנחה מ' רס"ד תמה על הטור דבשבת (כ"ח.) ובתוס' ור"מ פ"ה הי"ב מטומאת מת וראב"ד ומל"מ, דעיקר הלימוד שפשתן מטמא באהל הוא רק בקבוע ונשאר בצע"ג, וכן הק' בשפ"א בליקוטים, ובס' המדרש והמעשה הק' אפי' אי נימא כטור דמשכן אינו מטמא מ"מ אהרן ובניו שהיו אז באהל מועד נטמאו כשהיו עם נו"א בבית אחד בשעת מיתתן דלא גרע ממחובר לקרקע ממש אף שאין הבית טמא מ"מ כל הנאהל תחתיו טמא בודאי ער"מ פ"ה ה"י מטוה"מ, ואולי י"ל כיון דל"ה שם כהנים אחרים טומאה הותרה בצבור כפסחים (ע"ט.). וע"ע קובץ דרושים חוברת ו' סי' ל' ול"ב תירוץ על הטור ומאריכות לא העתקתי

ומאדמו"ר מגור שליט"א שמעתי בקרעניץ בשנת תרצ"א לתרץ קו' הנ"ל שנטמאו הכלים ואהל, דבברכות (י"ט.) מדלגין ע"ג ארונות לקראת מלכי ישראל דרוב ארונות יש להם פותח טפח, והק' ברוקח סי' תס"ז דאמאי מהני רוב מה"ת נימא קבוע כמחצה על מחצה, ובס' גליוני הש"ס שם תי' ע"פ ילקוט חקת רמז תשס"א עה"פ חקת (י"ט י"א) הנוגע במת לכל נפש אדם נוגע טמא ואין מת עצמו טמא, והוא מן הספרי זוטא שם, וכיון שהמת עצמו אינו טמא א"כ מה שהמת מטמא במגע ואהל ע"כ רק דבאה ממנו טומאה