פרדס יוסף ויקרא קיח

וכ' דוקא הקטר חלבים ואימורים דאם לא ידחו שבת מוכרח עכ"פ להקטירן בלילה, והמצוה להקטירן הוא בהכרח אמרי' חביבה מצוה בשעתה ודוחה שבת, אבל במליחת קרבנות דאם ל"ה קרא להתיר הי' נקטרין בלי מליחה בשבת, תו ל"א בזה חביבה בשעתה, וכוונתו על הקטרת קרבן מוסף של שבת שא"א להקטירן בלילה משום עשה דעלי' השלם, א"כ גם בפריקה כן דאם לא יפרקו בשבת, במוצ"ש יהי' מוכרח לפרקו דמצוה בכל יום ויום כדי להקימו למחר, ומותר בשבת משום חביבה מצוה בשעתה וכבר דחתה השחיטה והקרבה שבת

י. א) אש זרה תיב"ע אישתא נוכרייתא מן תפיין פי' שאינה של קודש אך מסאב כיריים של חול, וערש"י שבת (כ"ט.) ד"ה לבוכיא לפי תפי היינו כירה, וערש"י ברכות (ל"ט.) ד"ה אבי תפיין ועי' ס' נוטריקן מהפמ"ג קו כ'

והנה מצוה צריך לעשות במסירת נפש שלא ישאר אצלו שום חיות אחר עשיות המצוה, ורק המצוה בעצמה נותנת לו חיות מחדש, נדב ואביהו עשו עבודה במסירת נפש והשתוקקות שחיות שלהם הלך, אבל חיות חדשות לא יכלו להשיג לפי שבאמת ל"ה מצוה אשר לא צוה ה' עי' בשפ"צ בשם החי' הרי"מ ז"ל - וכן אמר הה"ק מאיזביצא ז"ל עה"פ נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי (תהלים קי"ט ק"ט) הנני לעולם מוכן להיות נפשי בידי, ליתן עבור השי"ת, וכל מה שנפשי מתחזקת בי רק בשביל ותורתך לא שכחתי, לא שכחתי מ"ש בתורתך "וחי בהם" לכן צריך אני לחזוק חיי ולא ליתן אותה מהשתוקקות

שם) ויקחו וגו' מחתתו ויתנו כהן אש וישימו עליו קטרת ויקריבו, מבואר דהקטירו ישר בהמחתות עצמן, וכ"כ בקרח (ט"ז י"ז), ולא נראה כן ממשנה תמיד פ"ה מ"ה דהקטרה הי' על המזבח, וע' ביומא (מ"ז.) וצע"ג

שם) אשר לא צוה אותו, ובעה"ט הציווי של "לא" צוה אותם, והרר"י ביעזונסקי נ"י מראדום כתב לי ראי' ממרכא כפולה דמלת לא, אמנם בדברים (י"ז ג') לכל צבא השמים אשר לא צויתי, ובסוף פסוק אין מקום למרכא כפולה, ובירמי' (י"ט ה') לבעל אשר לא צויתי פי' באלשך לא הוצרכתי לצוות על איסורו מחמת פשיטותו, ולכן אין שם מרכא כפולה, ובדברים א"א לפרש כן, ובח"א מהרש"א מגילה (ט':) והביא ירושלמי אשר לא צויתי לאוה"ע לעבדם וגם שלא לעבדם לא צוה, וי"ל ע"פ האלשך ראו גודל עון ע"ז דעד מ"ת לא צויתי בפירוש שלא לעבדם מחמת פשיטות, ורק ברבות עבדו ע"ז אז הרביתי להזהיר גם לישראל במ"ת ואחר כל אלה עבדו ותמוה, וכמ"ש בזה"ק ויקרא (י"ג:) ונפש כי תחטא דתמוה שחטאה עם ששמעה קול אלה במ"ת, והא דסנהד' (נ"ו:) ויצו לאמור זה ע"ז הוא ברמז על עתיד, דל"ה נאה לפרסם ע"ז כל זמן של"ה זה בנמצא בעולם, ואיך כביכול יתן מקום למציאות ע"ז, ועי' בס' תוספת ברכה בזה

ב) וימתו. בסנהד' (נ"ב.) ומד' ח"א שריפה ממש, וח"א שריפת נשמה וגוף קיים, וכבר הי' נדב ואביהו מהלכין וכו', ההמשך כ' בס' נפש יהונתן פ' אחרי דק' למה ל"ה אלעזר ואיתמר מטמאין לאחיהם דלה יטמא מצוה, וי"ל ביו"ד סי' שע"ג ס"ד הא דמטמאין לקרובים דוקא לצורך קבורה, וברמ"א במת בשבת שא"א לקברו אסור לטמאות לו, ובא"ע פקודי (מ' ב') חולק על ש"ס דילן דיום ח' למלואים הי' בשבת דכ' ויערוך עליו לחה"פ והי' בשבת, ולפ"ז גם נו"א מתו בשבת, ול"ה רשאים לטמא עצמן, אך ק' דבשבת (צ"ד.) המוציא מת במטה בשבת חייב ור"ש פוטר ופליגו במלאכה שאצל"ג, וכ' תוס' דהי' ניחא לי' ביותר שלא מת כלל ול"ה צריך להוציא אותו, ובזבחים (קט"ו:) סבר משה או בי או בך יתקדש הבית עכשיו רואה אני שהם גדולים, ובת"כ עכשיו רואה שלא מתו רק על קידוש השם ובק"א שם דלא מתו בשביל חטא כלל, לפ"ז ל"ש לומר כא"ע דאיך הוציאו בשבת, ואי"ל משאצל"ג, דהטעם כתוס' דלא ניחא לי' במיתתו, והכא ניחא שיתקדש ש"ש כמו שמשה מתאוה למיתה זו, א"ו דהי' בא' בשבת כש"ס דילן, וז"ש וכבר כו' ואדלעיל שריפת נשמה וגוף קיים, וק' אמאי לא נטמאו או"א וצ"ל דהי' בשבת, וק' איך הוציאו מישאל ואלצפן וע"כ דהוי משאצל"ג, ומוכח דמתו משום חטא ולא מקדושת השם, וקאמר וכבר כו' ופרש"י בשביל חטא שהי' מבקשים שררה מתו והוי משאצל"ג וע"ע שם בלקוטים אות קי"ג, וע"ע בפרד"י וישלח (דף רס"ג:)

ובמד' שהי' ב' חוטי אש יוצאין מבין קה"ק ונכנסו לחוטמיהן של נו"א, וביע"ד דרש אה"ו דרוש י' כ' דאי' במד' דנו"א הורו הלכה בפני רבן, ובעירובין (ס"ג.) המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש, ובמד' שה"ש כשיצאו ישראל