פרדס יוסף ויקרא קט

ריש יומא דהי' שם י"ד עמידות ופורקן, שהי' מפרק ב' פעמים ביום, ואיך משכח"ל שהי' טעון שריפה משום נותר למחרת הא כבר נפסל מקודם משום יוצא, ובמנחות (צ"ה.) דבשעת מסעות קדשים נפסלין ביוצא ואיך משכח"ל אח"כ נותר דכבר נפסל ביוצא, ובקרבן פסול אין בו איסור נותר, בכריתות (י"ד.) דפגול ונותר בחדא בהמה לא משכח"ל, ועי' צל"ח פסחים (כ"ח.) ונובי"ת יו"ד סי' נ"ג, ומנ"ח מ' קמ"ב בזה – ולתוס' ע"ז (ל"ד.) ד"ה בהמה, דכל ז' ימי מלואים המשכן הי' דינו כבמת יחיד ולא הי' צריך בג"כ, לק"מ דלא הי' נפסל ביוצא דבבמה קטנה ליכא איסור יוצא כזבחים (ק"כ.) ומנחות (כ"ה.), (וערש"י מנחות דגם בבמה גדולה אין בה איסור יוצא, ועי' תי"ט מנחות פ"ג ה"ג, אבל ברש"י מעילה ג'. מבואר דבבמה גדולה יש איסור יוצא)

אבל ק' לדעת שטמ"ק בכורות (ד':) דבימי מלואים משכן לא הי' דין כבמת יחיד והדק"ל, אך יש לפרש הקרא כאן דאין הכוונה על נותר ממש היינו למחרת כשנפסל משום נותר. רק הכוונה על קדשים שנשתיירו אחר פירוק המשכן דנפסלו משום יוצא, וצריכין שריפה, דכל פסולי קדשים בשריפה כת"כ צו, ור"מ רפי"ט מפסהמ"ק, ועי' נובי"ת או"ח סי' צ"ו, וי"ל בזה מה שק' דלמה לא מצינו בקרא זה שיהי' אסור להותיר, והול"ל לא תותירו עד בקר והנותר באש תשרפו כמו בכ"מ, ולהנ"ל א"ש דאין הכוונה על נותר ממש, רק בקדשים שנשתיירו בשעת פירוק משכן דנפסלו משום יוצא וליכא כאן נותר כלל

לג) ימלא את ידכם. וכ"ה בתצוה (כ"ט ט' ול"ה) וערש"י שם (כ"ח מ"א) כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בידו בית יד של עור ועל ידו הוא מחזיקו בדבר והוא מילוי ידים, ועי' בס' תולדות אפרים. וכן הוא בהסרת כובע. עשו"ת חת"ס בהשמטות לחו"מ סי' קצ"א, ובפרד"י וישלח (דף ר"מ.) ובשמות (כ"ה.). הארכתי בזה קחהו משחה כי תמצא רב חדשות מענין חליצת מנעל והסרת כובע

לד) כאשר עשה ביום הזה, בריש יומא (ב'.) עובד ביה"כ ושורף פרה אדומה טעינן פרישה ז' ימים. ומפרשינן שמא יבא על אשתו ותמצא נדה, ולא יוכל לשרוף הפרה, וענובי"ת או"ח סי' קט"ז שהק' עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו, יהי' מפרישו מטומאת מת שמא ימות פתאום אדם אצלו, ע"ש שחילק דזה לא שכיח עש"ה

לה) ופתח אה"מ תשבו, הרמב"ן הביא ג"כ שמ"ש ומפתח אה"מ לא תצאו, אזהרה זאת אינו אלא בשעת עבודה, כלו' עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותה שעה, ועי' קובץ דרושים חו"ט סי' כ"א שהכוונה שכל זמן שמשה עבד, הי' מוטל עליהם לראות ולהתלמד העבודה וזה הי' חינוך שלהם. כי מילוים לשון חינוך כרש"י, נמצא שכל זמן שמשה עבד נחשב כאלו הם עושים, והי' אסורים לצאת כמו באמצע עבודתם – אך ק' הא כ' כאן יומם ולילה ולילה לא זמן עבודה, ולכאו' י"ל דמשכח"ל בהקטר חלבים ואימורים של קרבנות היום דכשרים כל הלילה, ואע"ג דמסתמא העלה אותם משה מיד מתחילת לילה מ"מ הי' עבודה כל הלילה להפוך בצנורא. וכה"ג כ' רש"י סוכה (נ"ו:), אבל ק' הא כ' שבעת ימים, ובליל שבת לא הי' מקטיר חו"א של קרבנות חול דעולת שבת בשבתו כ' ולא עולת חול בשבת, ועתו"ס יומא (מ"ו) ד"ה אבל, דכל הלילה של שבת לא הי' מקטיר חו"א של חול, רק סמוך לבקר שבלא"ה מבעיר אש, (אכן בתוס' פסחים פ"ג. ד"ה ולא לא כ' כן) ודוחק לומר דמ"ש בתוה"ק לילה ר"ל סמוך ליום. ועוד דבסוכה (מ"ג.) לומד סוכה ממלואים לענין לילה, וסוכה זמנה כל הלילה ומסתמא ה"ה למלואים

ובלא"ה ק' על תוס' למה לא נאמר מקרא כפשוטו שאסור להם לצאת מעורה אפי' שלא בשעת עבודה, לקיים מצות שמירת המקדש שהוא א' מתרי"ג מצות כמ"ש בחינוך מ' שפ"ח ונפק"ל מל' ושמרו את משמרת, וכאן נמי כ' ושמרתם את משמרת, אך י"ל ע"פ החינוך ורמב"ם דמצות שמירת המקדש רק בלילה א"כ בודאי הוא מצוה אחרת, וי"ל דנכלל ב' מלות, א' שמירת מקדש ונוהג רק בלילה, וא' משום עבודה ורק ביום – ושם בסי' נ"ג כ', דעבודה הי' לבישת בגדי כהונה בשעה שעבד משה כרש"י תענית (י"א:), ובז' ימי מלואים משה עבד מעשה הקרבנות, והכהנים יעמדו לבושים בג"כ והוזהרו שלא יצאו מפתח אה"מ עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם ע"ש אריכות בזה

ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' תמ"ד נשאל אם חובה גם בזמן הזה להושיב שומרים למקום המקדש, דעיקר מצותו משום כבוד, וקיי"ל קידשה לעת"ל וקדושת המקדש לא בטלה (וע"ש דעיקר מצות השמירה שלא יבוא לשם מי שאסור לבוא, וא"כ גם בזה"ז שייך זה ע"ש, והי' לו להביא מדהי"ב (כ"ג י"ט) ויעמדו השוערים ולא יבוא טמא. וכ"כ במו"נ ח"ג פמ"ד דשמירת מקדש משום כבוד המקדש ומשום שלא יניחו לכנוס שם