פרדס יוסף ויקרא קח

ובס' הדוה"ע הביא מה שנתקדשו ג' אברים אלו, "אזן יד ורגל" כי הם העקריית מה שמנהיג העומד בראש העם להיות מצוין בהם, "אזן שומעת" לשמוע ולהבין את כל הנעשה בתוך הצבור מקריו ופגעו קורותיו ומוצאיו, וכמ"ש שלמה ונתת לעבדך לב שומע (מ"א ג' ט'), ואוי לו לדור אם מנהיגו אינו שומע הנעשה בצאן מרעיתו, והוא חי מחוצה לו ולא ידעו, וכמ"ש (יתרו י"ח ט"ז) כי יהי' להם דבר בא אלי, כל אשר יהי' לעם, כל מקריו ופגעיו, טובים ורעים שמחים ועצבים באים אלי, ואזניו קשובות לדעת שלום אחיו – אולם יחד עם האוזן עליו לקדש גם "היד" לא מספיק לו רק השמיעה אבל עליו להיות גם איש המעשה, אין לאיש מורם מעם לשבת בחבוק ידים ולטמון ידיו בצלחת מבלי לעשות מאומה, כי נבחר לפעול ולעשות לעבוד ולמשא, וכמ"ש בפנחס (כ"ז ט"ז) אשר יצא לפניהם וגו' שלא ישב בחבוק ידים, ובסנהדרין (כ"א:) ספר תורה של מלך הי' תלוי בזרועו בידו כי זאת תעודתו לעבוד לפעול ולעשות, ובאחרונה לקדש גם רגלו כי העומד בראש לפעול לא רק לטובת עדתו, כי אם גם עליו לדאוג בעד "השלמת עצמו" כי אם אדם לא ילך למעלה ירד למטה, כי עמידה בחיים לא יתכן ואם באיש פשוט כך מכל שכן באיש המעלה אין לו לומר די במה שיש לי ולהסתפק בקנינים הרוחניים שכבר רחש לו רק עליו להרבות אותם, ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה – ובויק"ר פ"ה ו' עלובה מדינתה שאסיה פדגריס (חולה על הרגלים), שאינו הולך יפה, ותחת להיות הולך במעלת השלימות, הוא חולה ואינו יכול להלוך, ומנהיג הוא בבחינת רופא, אחרי אשר עליו לרפאות שברי העם ולהמציא להם מזור למכאובים - ובזכרי' (ג' ז') אם בדרכי תלך וגו' ונתתי לך מהלכים, הכהן הגדול מאחיו כאשר יעמוד לשרת בהיכל ה', ההכרח שיהי' לו מהלכים שילך מחיל אל חיל, ועליו לקדש גם את הרגל לעלות מעלה מעלה כדרך הצדיקים השלמים אשר אין להם מנוחה (ברכות ס"ד:), רק כל ימיהם לא יניחו ולא ישקטו לא יגעו ללכת ולאסוף חכמה ודעת עד אין קץ וגבול, ואם שלש אלה יעשה אז ימצא חן ושכל בעיני ה' ואנשים ויתברכו בו רבים ויאשרוהו, ועפרד"י שמות (דף ה':) כתבתי ברעיון זה דברים נכוחים למבין ע"ש ותמצא נחת

שם) וישחט שלשלת, ואומרים העולם שמכאן רמז ששוחט הוא ג"כ חזן, וגם יש רמז בתהלים (קמ"ט ו') רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ועמש"ל ויקרא (א' ה')

לא) בשלו את הבשר ראב"ע בצווי, עי' רמב"ן תצוה (כ"ט ל"א) ומ"ש בפרד"י שם דף ש"ב. ובחולין (קל"ב:) מת"כ אין נאכלות רק צלי דכ' למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלים, והק' תוס' מזבחים (צ':) רשאין כהנים לשנות באכילתו צלוין ושלוקין ומבושלים דכ' למשחה, ותי' אם נהנה יותר במבושל יכול לאכול אבל אם לו בשוה צלי כשלוק ומבושל יאכל רק צלי, דעיקר המצוה צלי, ובס' הדוה"ע הק' מכאן שאמר שיבשלו אלמא עיקר המצוה בבישול ולא בצלי, וכן לעיל (ו' כ"א) ואם בכלי נחשת בשלה מוכח דעיקר מצוה בבישול, וי"ל דמצינו לשון בישול גם על צלי כמו ובשלת ואכלת (ראה ט"ז ז'), וקאי על פסח דאין נאכל אלא צלי

ועי' חוות דעת ריש סי' פ"ז שנסתייע דבשר בחלב ע"י צלי אסור מה"ת כבישול מקרא הנ"ל ובשלת ואכלת והפי' צלי, ודחה ע"פ גמ' ב"מ (נ"ו:) דמקשה וכל היכי דכ' ידו ממש והכ' ויקח את כל ארצו מידו, ושם ע"כ ידו ברשותו ולא ידו ממש ומשני שא"ה דליכא למימר הכי, כלומר שאי אפשר לפרש ידו ממש, וע"כ ידו רשותו אבל היכי דאפשר ידו ממש אה"נ ידו ממש (וכ"מ ביבמות צ"ז. דראוי לקיחה לקיחה ע"ש) וא"כ ה"נ בקרא ובשלת ואכלת שא"א לומר בישול ממש, דפסח אינו נאכל אלא צלי אה"נ דבישול היינו צלי ע"ש, וא"כ ה"נ אפ"ל בשלת את הבשר בישול ממש שפיר י"ל דהפי' בישול ולא צלי, ויקשה איך אפ"ל שעיקר מצוה בצלי, הרי בפירוש כ' בשלו, ועי' נדרים (מ"ט.) שיש חילוק בין לשון תורה ללשון חכמים

לב) בבשר ובלחם ערמב"ן ב' במקום מ' כמו מבשר ע"ש, וכ"כ בא"ע ויקהל (ל"ח ח'). במראות הצבאות, ועמ"ש בזה בפרד"י שם (דף שע"א.) ובס' הברית מהגרצ"ה קאלישער ז"ל תי' דהבדל בין ב' למ' שאם מדבר על זמן שכבר נאכל הבשר ונשאר ממנו מעט אז בא במ' כמו (ז' י"ז) והנותר מבשר הזבח שמדבר לדורות שאחר האכלו ישרף הנותר, אבל כאן שמדבר עם הכהנים על הבשר שעודנו לפנינו בעין ביום המלואים, לז"א בב' שמה שיהי' נותר בבשר הזה שעודנו שלם באש תשרפנו. ואמר תשרפו ל' נוכח, מדבר עם הכהנים שהיו לפניו ולעיל אמר ישרף בל' נסתר שנאמר לדורות

ובס' אמבוהא דספרי נשא (דף ק':) הביא קו' כאן שכ' והנותר תשרפו, כיון דכל ז' ימי מלואים הי' משה מעמיד המשכן ומפרקו, ובירושלמי