פרדס יוסף ויקרא קז

בדוד (ש"ב ו' כ"א) ושחקתי לפני ה' וגו' והיית שפל בעיני וגו' עמם אכבדה

ג') ואת כל העדה. רש"י מועט מחזיק מרובה, רש"י, הי' ראשי השבטים והזקנים, ומצינו כל על מקצת במנחות (י"א.) ועוד, ע' לעיל (ז' כ"ו) בזה

ז) ויתן עלי' את הכתנת. ולא נזכר מכנסים, עי' אוה"ח תצוה (כ"ח מ"ב) שמ"ר לא הלבישן מכנסים רק הלבישו בעצמן, אבל ברש"י יומא (ו'.) כ' שהלבישן מכנסים, אך מל' הכתוב ומכנסי בד יהי' על בשרו משמע כאוה"ח – ובשפתי צדיק אות ט"ו נסתפק הא דכ' כאן בפ' ל' ויקח משה משמן המשחה ויז על אהרן על בגדיו וגו' אם לא הי' קפידא שתגיע הזאה גם על המכנסים, שכבר הי' מלובש. והכתנת הי' מכסה המכנסים - ובהוריות (י"ב:) טיפי מרגליות הי' תלויות לאהרן בזקנו וכו' והי' דואג משה שמא ח"ו מעלתי בשה"מ, ופרש"י שנגעתי בו כשהלבשתיו, פשוט דחשש שמא נגע בבשרו בשה"מ ויש בו איסור סיכה ואף דאינו מתכוון, אך כ' בפנים יפות פ' תשא דבהך בשה"מ איכא גם איסור מעילה, ומעילה גם בשוגג ואינו מתכוין חייב, בפסחים (ל"ג.), ועי' בזה בס' אמבוהא בספרי נשא (דף צ"ו:) שהביא אבני נזר יו"ד סי' שי"ג דאין איסור מעילה בסיכת שה"מ, והק' ממעילה (י"ט.) והאי לאו זר דהא אימשח, ופרש"י סד"א דמשיח לא הי' בכלל מעילה ע"ש, מבואר דבסיכת שה"מ איכא איסור מעילה, וגם בתוס' ב"מ (מ"ז.) ד"ה קונים משמע כן, ובפר"ח תצוה (דף שי"ז.) הבאתי ג"כ האב"נ עש"ה, ובמנ"ח ס' ק"ח ובהשמטות כ' גם כן משום מעילה

יא) רמב"ן משיחת בני אהרן ל"ה כלל ביציקת שמן על ראשם ורק באהרן, וכן אי' במד"ר נשא פי"ב מעלה נטל אהרן יותר מבניו לפי שהי' כ"ג שיוצק על ראשו משה"מ מה שלא עשה לבניו, וע"ש באמבוהא דספרי, ובפנים יפות הק' על רמב"ן דהא כ' והכהן המשיח תחתיו מבניו ואחז"ל שכל כהנים גדולים היו צריכים משיחה, וכ' והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו, ובשפ"צ אות ט"ז הביא מפ' פקודי (מ' ט"ו) ומשחת אותם "כאשר משחת את אבותם" ולמה באו אותם ד' תיבות, ללמד שגם יציקה הי' בהם, ולרמב"ן י"ל שהכוונה בעת שיכנסו לכהונה גדולה כגון אלעזר הוצרך משיחה על ראשו, ובפ' חקת (כ' כ"ו) לא הוזכר באלעזר משיחה, ובאוה"ח תצוה (כ"ט ז') מפורש דגם בנ"י הי' צריכין יציקה, והביא כן בשם ת"כ

כב) האיל. מענין ימי המלואים ששמש משה, ואי משה הי' כהן עי' זבחים (ק"ב.) ובח"א מהרש"א הוריות (י"ב) אריכות

כג) בהן ידו הימנית, בפענח רזא, בהן ידו הימנית מפני שלא יוכלו שדים ומזיקין ומלאכי חבלה להזיקן, יעי' זהר קרח (קע"ח.) שמאלי' בימיני' כו', ופע"ח שער סוכות דקכ"ה., ובברכות (נ"ה:) האי דעייל במתא ודחיל מעינא בישא לינקט זקפא דידא דימיני' בידא דשמאלא וידא דשמאלא בימיני' וכו' (ועמ"ש בפרד"י ויחי שנ"ג.) - ובס' תולדות יצחק למהר"י קארו ז"ל כאן כתב בטעם בהן יד עפמ"ש חכמי הטבע כי כל אחד מהאצבעות משרת לחוש מה' חושים. הא' גודל משרת לקנוח פה שבו חוש הטעם, הב' לנחורים שבו חוש הריח, הג' לחוש המשוש לחשש בכל חלקי הגוף ולפיכך ארוך מכולן, והד' לקנח העין, והה' לקנח האוזן, וה' ברא באדם ה' חושים, ונתן להם ה' משמשים וזה שלימות ית', וכל או"א מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה עכ"ד

וזקיני הגאון מלאסק ז"ל באור דוד על אסתר (ג' ט') כ' ההכרחי לצורך קיום האדם ובלעדו כמת הם ג' חושים. חוש המשוש דכל חי מרגיש ומי שאינו מרגיש הוא מת, גם חוש הריח אשר מנחירים שהוא כלי נשמה אשר בלתי זה אי אפשר לחיות אף רגע כי נשמה באפו, ובברכות (מ"ג:) איזהו דבר שהנשמה נהנה זה הריח שנ' כל הנשמה, כי הריח בא בכח הרוח הנשמה באף ובלתי נשמה א"א לחיות, והעין חוש הראות ג"כ אף שיוכל לחיות בלי עינים, אי' בנדרים (ז':) סומא חשוב כמת, נמצא הם צורך לאדם חי ג' חושים, משא"כ חוש הטעם שאף אם אדם לא יטעם טעם והבדל בין מאכל למאכל, וכן האוזן אף אם נתחרש ג"כ יוכל לחיות, אבל חוש הריח א"א להתבטל רק ע"י פסיקת הנשמה, וכשנושם באפו ממילא ירגיש בהריח, וגם כי הריח הוא דבר שהנשמה נהנה בו וחיות האדם וחוש הראות בלעדו נחשב כמת וכן ההרגשה, כל מת אינו מרגיש, וא"כ ג' דברים הללו הם עיקר החיות, אבל שאר חושים כמותרות. ולכן בג' דברים הללו נחשב הקומץ לגבוה, ובב' אצבעות סלקו להדיוט, שבמה שמקריב בג' אצבעות נגד ג' חושים כאלו הקריב נפשו ע"ד ונפש כי תקריב מנחה ע"ש ופח"ח – וע"ע פענח רזא פ' בראשית, הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלימות מבלי פירוד וחילוק אצבעות וז"ש מעצבון ידינו: