פרדס יוסף ויקרא ק

וחייב לשרפו, וער"מ פי"ח ה"ט מפסולי המוקדשין, ולאו זה צריך כזית ואין לוקין דהוי לאו הנל"ע וגם לאו שא"ב מעשה, וקדשים שנפסלו שדינם בשריפה מותר לשרפם גם למחר, אבל בצל"ח פסחים (כ"ח.) חידש דאזהרת לא תותירו שייך בין בזבח כשר בין בזבח פסול, ובנוב"י מ"ת יו"ד סי' נ"ג דבזבח כשר אם הותיר בכרת ובפסול ליכא כרת אם לא שרפו מיד, ועמ"ש בדבריו במנ"ח מצוה ז' וקמ"ב, וערש"י פסחים (ע"ג.) דשריפת קדשים טהורים הוא משום בזיון קדשים, ובמנ"ח כ' דוקא בנפסל הקרבן וע"כ לשריפה קאי לא הוי איסור שריפה רק משום בזיון דקדשים וטוב יותר להמתין, אבל בקדשים טהורים נראה דאסור מה"ת לשרפם לא משום בזיון קדשים לחוד, רק משום לאו דאבדתם כו', וכמו מוחק השם או שורף עצי קדש עובר בלאו ומה לי אם שורף בשר קדשים ושורף בדרך השחתה, וע"ע במשנת חכמים במצוה ג' דכל דברי המקודש ששורפין או מקלקלין עובר בלאו - וכן י"ל בקדשים חייב אם הורגים אותם או מקלקלים שלא יהי' ראוים להקרבה חוץ מלאו דמטיל. מום עוברים בלאו זה ועי' פ' אמור מ' רפ"ז, ובקול תורה תרצ"ג סי' י"ד דוחה זה דלאו דלא תעשון כו' רק אם הוא בדרך קלקול והשחתה משא"כ אם נכלה ההקדש ע"י אכילה ובנין, וראי' מע"ז (י"ג:) ונשחטי' ומשני אתי לידי תקלה, ועוד מקשי' ונשוי' גיסטרא ומשני לא תעשון כן וכו' ולא מתרץ גם על קו' ראשונה לא תעשון כן, מוכרח דבשחיטה שאינו דרך כליון והשחתה ל"ש כן, וכ"כ בפי הר"ח שם ע"ש אריכות ובתשו' הרמב"ם סי' פ"ג מבואר דבשורף עצי הקדש דלוקה מיירי בעצים העומדים לבדה"ב משא"כ בעצי המערכה דעומדים להסקה ליכא לאו זה - ויש דבר פלא בחי' הר"ן שבת (ק"ב) בזר טמא שאכל חלב והוא נותר וכו' כ' וז"ל שנ"ל דמשום נותר לא דהא אין בנותר חיוב חטאת שהרי אין באכילתו לא מיתה ולא כרת עכ"ל, ופליאה הרי משנה מפורשת בריש כריתות דיש כרת על אכילת נותר וצע"ג

טו) ואם נדר או נדבה ביום הקרבתו ערש"י ובפסחים (ע"א:) לרבות חגיגת י"ד שנאכלת לב' ימים ולילה א', וטעמו אע"פ שמצוה להביאה מ"מ לאו חובה ממש הוא מדאינו דוחה שבת וטומאה, ודומה במקצת לשלמי נדבה ובת"כ מצוה לאכול ממנה ביום הראשון יכול ליום א' ת"ל וממחרת יכול מצוה לאכול לשני ימים ת"ל והנותר אם הותיר הותיר וכן הביא הרמב"ן כאן, ועי' פרד"י תצוה (דף ש'.) שהבאתי טעם הא דשלמים אף דנאכלים לב' ימים מ"מ מצוה יותר לאכול בראשון כדי שיאכל בשר קודש לתיאבן. עפמ"ש בסנהדרין (ע'.) דאינו נקרא מלוח כ"ז שלא עבר עלי' ב' ימים ולילה כשלמים, אבל בבן סורר משום אמשוכי ובכ"ש לא ממשך לבו, ופרש"י שעבר לילה א' פג טעמו, וכן מצוה יותר לאכול שלמים ביום א' דלא פג ואם הותיר יאכל ביום ב' שעדיין בשר של שמחה, אבל אח"כ נקרא מליח באש ישרפו ועשו"ת חכם צבי סי' קנ"א - ויש להסתפק בקרבן שנאכל רק יום ולילה אחד אי ג"כ הדין כן דעיקר מצותו ביום זבחו היינו ביום דוקא אבל בלילה שלאחרי' אף דבקדשים הלילה הולך אחר יום שעבר מ"מ לא מקרי ביום זבחו כי יום ממש בעי, או אף בלילה מקרי יום זבחו, ומהחכ"צ דהוי ממעט באכילתו בזה שנמתין עד ביאת הערב בלילה משמע דרק ביום הוי המצוה ולא בלילה שלאחרי', וראיתי בפנים יפות שהביא הרמב"ן והביא הא דריש ברכות מצותן עד שיעלה עמוד השחר משמע בנאכלין ליום אחד מצותן אף לכתחלה לאכול אף בלילה ע"ש

ובירחון קול תורה תרצ"ג סי' א' הובא תשובה מאדמו"ר מגור שליט"א בזה"ל כתבת בשם הח"צ דגם בנאכלים ליום ולילה המצוה לאכול רק ביום, ואני לא מצאתי שם כי אם ד' רמב"ן בנאכלין לב' ימים אבל בנאכל ליום ולילה כיון דהלילה הולך אחר היום למה לא נקרא ביום זבחו, ובזה אני מיישב קו' תוס' בזבחים למה לא עשו הרחקה בנאכלים לב' ימים, כיון דהמצוה לאכול ביום ראשון ל"ה שכיח שישאר גם למחר, ובד' הח"צ דגם בממעט באמצע הזמן הוי ממעט באכילה, יש לעיין מקרא דשופטים (כ' כ"ו) ויצומו ביום ההוא וגו' ויעלו עולות ושלמים לפני ה' עכ"ל ובסי' י"ד שם הובא דבחי' יעב"ץ למנחות (ע"ה:) דבקדשי במה ליכא מצוה בהקרבתן ולזה אינו מברך שהחיינו ע"ש, ובשטמ"ק בכורות (ד':), וי"ל דבבמה ליכא הלאו דלא תותירו וממילא ליכא האיסור דממעט באכילה דהוא משום פסידא דקדשים ושלא יבואו לידי נותר, ובבמה דליכא לאו דנותר ע"כ דלא חייש רחמנא לפסידא דקדשים דידהו, דלשי' כמה פוסקים גם האיסור ממעט באכילה מה"ת, עי' ראב"ד פ"ד הי"א מתמורה, וכיון דקרא דשופטים איירי בקדשי במה קטנה י"ל דליכא האיסור דממעט באכילה - גם י"ל לפמ"ש בקרית