פרדס יוסף ויקרא י

והדיבור אליו ואין אחר שומע וערש"י, ובשם הר"י ז"ל מ"כ דדרשי' מ"ד אליו אלו תרי זימני דקמא לית בה שום דרשא, וכאלו לא נכתב, אבל השני שהוא מיותר בא לדרשא זו, ונקטי' קיל לו לאשמעי' דכל היכי דליכא אליו יתירא כמו דכ' לו דמי ולא אתי לדרשא, ור' האי גאון ז"ל כ' בתשובה, וששאלתם איך קיל לו קול אליו הק' הגמ' למשה הי' קורא ואליו הי' מגיע והוא שומע וכל ישראל לא שמעי, ונמצא זה תיובתא למי שא' ויקרא אל משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכ' אלא לחלוק כבוד למשה, ותי' הא בסיני כו', כי כולם שמעו את קיל הקורא לו ומפורש שם בעבור ישמע העם בדברי עמך, אבל באה"מ וידבר ה' אליו הוא שמע יכל ישראל לא שמעי, ואבע"א הקריאה לו וכל העומדים שמעו והדביר אליו ואין אחר שומע ע"כ, וכבר נשאל על זה גם הר"ן והשיב ז"ל כאשר התבוננת במה שחלקו רז"ל בין קול לו לקול אליו מצאתי נוסב על עומק דקדוק הל' ואגלה לך מצפוניו, כבר הודיענו השר הראשון בדקדוק ר' יהודה חיו"ג ז"ל כי אותיות הנשימה ג', או"י ונקראו אותיות הנשימה כי לא נוכל לעשות שום תנועה בלעדיהם, ונחלקו בנוחם משאר אותיות, כי כל אותיות מלבד אלו יש להם מין נח נראה לבד, ואלו הג' יש להם נח נסתר ונח נראה, אמנם הנח הנראה כמו ב' אחרונה ממלת אביב שהוא נחה, אמנם נוחה נראה ונרגש במוצא השפתים, וכן הגימ"ל במלת בג היא נחה אמנם נחותה נרגש במוצא החיך, ועל דרך זה תמצא האותיות זולת או"י, אמנם הה"א דומה בזה לאו"י אבל לא למנות בכללן לענין יאריך ספיריו, ולאו"י שני מיני נחים, נח נראה ונח נסתר, הנח הנסתר כוא"ו לו, הנח הנראה כוא"ו אליו, ואתה הראת לדעת שוא"ו לו מיחדת הדבר לזכר הנסתר, אמנם ביניהם הפרש, כי וי"ו לו מיחדת הדבר בדרך נסתר ואולם וי"ו אליו מיחדת בדרך מורגש נראה, ודעת רז"ל שכל זמן שהאות המיחדת מורגש יותר תורה על יחוד יותר חזק ולזה שאלו אמר הכ' מדבר לו, לא הי' מורה על יחוד שלו ושהי' אפשר שישראל שומעין, עם היות הדיבור נמשך למשה טפי שאין האות המיחדת הדיבור מורגשת במוצא השפתים, אבל באמרו אליו שהאות המיחדת מורגש במבטא מורה יחוד יותר, והוא שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו ע"כ, הנה כ' לך כל הפירושים וכולם פי' קול לו קול אליו על הבאים בכתוב והאחרון הגדיל הענין על יסוד נכון בדקדוק, אבל ר' האי ז"ל פי' דלו ואליו הן דברי הברייתא דלו הי' קורא ואליו הי' מגיע הדיבור כו', ואמנם הבאים בכ', וז"ל משום דהא איכא בקרא טובא דלא דרשי' הכי, ולפ"ד רש"י ז"ל ומאן דעמי' צ"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל על פרש"י דגמרא גמרי' לה הכי דקרא להאי דרשא אתי דהא איכא בקראי טובא דלא דרשי' הכי, אביך משה ן' אל אלשקר

ובפ' נשא (ז' פ"ש) וישמע את הקול מדבר אלי' פרש"י מדבר כמו ממדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו, וביומא פרש"י לו הי' יכול לומר וכ' אליו וכו', והק' בס' איי הים שם מרש"י חיי שרה (כ"ד ז') כל לי לו ולהם הסמוכים מפורשים בל' על כו' שאין נופל אצל דיבור לשון לי כו', וא"כ לא הי' יכול לכתוב לו כאן. ותי' דה"ק הש"ס דהול"ל וישמע את הקול אומר לו ולא בל' וידבר, ואף שכ' רש"י מדבר בחיר"ק ופי' ממדבר, מ"מ הול"ל מתאמר לו, ובסתירת רש"י עי"ש בס' תאוה לעינים סי' קע"ב להגר"ש אלגזי ז"ל

ובשו"ת הרי"ף סי' א' שאלה מפני מה אמרו חכמים יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו אב, ואמרו בנין אב ולא אם, ובת קול ולא בן קול, תשובה לא שמענו כל זה אלא לפעמים לשון זכר כגון בנין אב משני כתובים, ובנין אב מכתוב א', וכגון אביהן דכולהן דם (שבת כ"ב), וי"ל שבמקום שעושה דבר עיקר ללמוד ממנו דבר אחר קורין אותו אב, וז"ש יש אם למקרא, הואיל ואין למדין ממנו לדברים אחרים. אלא להודיע על מי סומכים על הקריאה או על המסורת קרא להם אם שהקריאה אינה ל' זכר אלא ל' נקבה ובתוס' יו"ט יבמות פ"ז מ"ז כ' שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמ"ש וישמע את הקול מדבר אליו (נשא ז' פ"ט) שזה נבואה ממש, אבל קול זה במדרגה למטה ממנו ולכך קראוהו בת קול שהיא הבת לאביה, ולתשות כחה לא קראוהו בן קול וכו' - ובתיב"ע חקת (כ"א ו') ברת קלא נפלת מן שמי מרומא, ומשמע שיוצא בת קול משמים, ועי' תוס' סנהדרין י"א. ד"ה בת, שלא היו שומעין קול היוצא מן שמים רק מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו שאם יכה בכחו הקול ממציא קול אחר ולכן נקרא ב"ק, אכן בפי' ירושלמי פי' ברת קול נפקית מגו ארעא ואשתמע קלא במרומא וכו', משמע שיוצא ע"י המונם שבכדור הארץ - ומענין ב"ק, פי' ברכות ג'., תענית כ"ה:, יבמות קכ"ב., ב"מ נ"ט: ופ"ה., וחולין פ"ז. ועוד, ועי' בס' עט סופר כלל פ' הרבה מענין בת קול - והלשון יש אם למקרא הפירוש יסוד ושורש הוא