פרדס יוסף בראשית צז

בכבשן האש אע"פ דבב"נ לא אמרי' יהרג ואל יעבור, משום דלחומרא הי' חושש כישראל ומצווה על קה"ש. וא"א הכיר בשרה שגם היא תהרג ולא תרצה לעבור בעריות, וז"ש והי' כי יראו אותך וירצו לבעול אותך ואתה לא תרצה ותמסר עצמך למיתה, ויאמרו הטעם שא"א את ובשביל זה לא תרצה לשמוע להם, ולא יהי' להם עצה רק להרוג אותי ועיד"ז אותך יחיו ותבעל להם ברצון, וא"ש דמצדם לא יצרכו להרגני ממ"נ כנ"ל רק שיעשו זאת בשביל לחיות את שרה שהיא לא תמסור נפשה לבעול בלא"ה. ובס' ארץ חמדה להמלבי"ם כ' דאנשי אוה"ע הקודמים אם ראו א' מופלג על בני דורו הי' משתחוים לפניו וקוראים לו אלוה, ופרעה עשה עצמו לאלוה, והי' חוק אצלם שאסור להדיוט להשתמש בשרביט אלהית וחייב מיתה, וחשש אברהם כשיראו שרה מופלגת ביפיה יחשבוה לאלוה ויתחייב אברהם מיתה על שהיא אשתו דאסור להדיוט להשתמש בשרביט אלהית, ועז"א ויהללו אותה אל פרעה שראוי' למלך ולא לאחר. ועי' בפרדס דוד שתי' דגבי שפ"ד יש חד איסור, ובא"א עוברים על כל בעילה עפמ"ש הר"ן בסוגי' דמי שאחזו בולמוס ע"ש פלפול גדול, ובאו"ח הנספח לכת"א פ' וישב ובאו"ח קידושין די"ד, ובס' מגדנות אליעזר בדף ו', ומרוב אריכות לא העתקתי:

שם ואותך יחיו. מקשים העולם דמה פריך בקידושין י"ג ב' דמיתת הבעל מנלן שמתירה לינשא, נילף מאברהם שאמר ואותך יחיו כדי שיקחו אותך לאשה הא כיון דמיתת הבעל אינו מתיר מה יועיל שיהרגו לאברהם אע"כ דמתיר, דב"נ מצווין על עריות. וכ' בס' פלפולא חריפתא בקידושין, דבתוס' שם תמהו למה לא ילפינן שתתיר מיתה מק"ו מגט, מה גט שאינו מתיר ליבם מתיר לעלמא, מיתה שמתיר ליבם כשאין לה בנים אינו דין שמתיר לעלמא ע"ש, ובאמת א"ש דאי הוי ילפי' מק"ו הו"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מהיכי קא מייתי לה ממיתה שמתירה ליבם, וע"כ כשאין לה בנים והק"ו הוא טוב, וקו' הגמ' כשיש לה בנים תהיה אסורה לעלמא וע"ש במהרש"א בשם ר"י בן לב, ובהמקנה. וא"כ א"ש דכל קו' הגמ' מנ"ל דמיתה מתיר רק כשיש לה בנים, ואברהם עדיין לא היה לו בנים ובלא"ה מותרת מכח הק"ו דגמ' ע"ש:

ובני הרה"ח מו"ה דוד נ"י תירץ עפי"ז מה שהקשה אמאי לא יליף בגמ' דמיתה מתיר מקרא מפורש, אמור (כ"ב י"ג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל ואי נימא דמיתה אינו מתיר הרי לא שבה אל בית אביה ועדיין מקרי נשואה לישראל ולמה תאכל, ואי"ל דמ"מ תחת בעלה אינה, אבל ז"א דביבמות ס"ז ב', דרשו ושבה אל אבי' פרט לשומרת יבם דאגידא בי'. וגם כאן אגידא בי', ודוחק לחלק בין אגידא דבעל שמת לאגידא דיבם, דמה נפק"מ דסו"ס לא מקרי שבה לבית אביה דעדיין זקוקה לבעל, וע"כ דמיתה מתיר. והיא קו' מושכלת, ויש להוסיף דאי נימא דמזונות אשה מה"ת, עי' כתובות מ"ז ב' ואי מיתה אינה מתיר לעלמא בודאי ניזונת משל בעלה, ולא שייך מלחם אביה תאכל. ולהנ"ל א"ש דקו' הגמ' הוי רק דמיתה יתיר היכי דיש לה בנים וא"כ לא הי' יכול לילף מבת כהן, דהא ב"כ לא היתה לה בנים, דאם יש לה בנים אינה שבה לאביה לאכול בתרומה:

ובני שיחי' הקשה קושיתו להגאון המובהק מדווינסק שליט"א והשיב לו בקיצור וז"ל:

הנה הא דמיתה לא מתרת לא משום שהיא ברשותו רק דלא מהני ליפטור לעלמא וזה לא נקרא שהיא ברשות ישראל, וע' בגיטין דפ"ה ע"א חוץ מתרומתך מהו ע"ש ברש"י ותוס' ולא פירשו כה"ג אם אביה כהן שלא תאכל וע"כ דזה בודאי שיור באישות, ועי' ביבמות נ"ח ב' ואכמ"ל, גם משכחת אם נפלה לפני יבם וחלץ לה דמותרת לכל, כ"ד הדו"ש יוסף ראזין רב דפה דווינסק:

ובס' בית יהודה תי' קו' הנ"ל עפמ"ש ברמב"ם פ"ט ה"ח ממלכים, אימתי תהי' בב"נ שגרשה, משיוציאנה מביתו או משתצא מרשותו ואין להם גירושין בכתב וכשירצו לפרוש זמ"ז פורשין ע"ש, ולפי"ז ב"נ לא צריך כתיבת הגט ורק בשילחה מביתו סגי, א"כ מיתה אין שילוח גדול מזה לכך אין ראי' מאברהם דשם לא משום מיתה אלא משום גירושין, דאם ימות אברהם הרי נשתלחה שרה ממנו, אבל בישראל מנלן דמיתה מתיר לעלמא ע"ש:

והנה הפני יהושע שם בקידושין חידש דאפילו להמסקנא דבישראל איכא קרא דמיתה מתיר אפ"ה בב"נ אסור מעשה דודבק, וא"ש בזה הא דאמר יהודה הוציאוה ותשרף דתמר בת כהן היתה וק' דהא היתה פנוי' דער ואונן מתו. אבל אי בב"נ אין מיתת בעל מתיר א"ש, אבל לאחר שאמר יהודה צדקה ממני, ונזכר והכיר בה שהיא בתולה דער ואונן של"כ שמשו ובב"נ לא הוי בעילת בעל רק בכדרכה, וקידושין נמי בב"נ ל"מ, והיינו דקאמר צדקה ממני ע"ש. אבל מאוד תמוהים דברי הפנ"י מגמ' מפורשת סנהדרין נ"ח א' ודילמא לאח"מ