פרדס יוסף בראשית צה

ויצאו ללכת ארצה כנען ולא כ' וילכו משום דלא הלכו כלל מארם נהרים עד כנען רק ויצאו ללכת כמו שפרש"י בפ' ויצא וילך חרנה יצאו ללכת לחרן. ושם הי' ע"י קפיצה כמ"ש בפג"ה, ה"נ ויצאו רק ללכת ויבואו ארצה כנען, וזה הקפיצה ל"ה רק עד כנען ולא בכנען, וז"ש ויעבר אברם בארץ ההוא עד מקום שכם, ומפרש הטעם למה כך הי' וקאמר והכנעני אז בארץ שהי' הולך וכובש מזרעו של שם, ויאמר ה' לזרעך אתן הארץ לכך הי' אברהם צריך לילך בכנען בלא קפיצה:

שם רמב"ן כל גזירת עירין כאשר תצא לפועל דמיון תהי' הגזירה מתקיימת. עי' צל"ח ברכות ד"ז שכ' דאפי' החטא לא יגרום לבטל הגזירה, לכך הוצרך שכבר עשאה הגזירה פועל דמיון ובזה אין דבריו סותרים לגמ' כאן שאף בלי שום פועל דמיון אינה חוזרת שהיינו בלי גרמת חטא ובזה אנו צריכים להכותב בע"י סי' ל"ד. וע' בזה באיי הים ברכות דנ"ה והובא ג"כ בעץ יוסף בע"י דפוס ווילנא. ובזית רענן מהגרי"ל מלאסק. ובמגילת סתרים על אסתר (ג' ט') על השקל שנתקשה משה ע"ש. והענין הוא דוגמא לאור הנר שאינו דולק בעצמו כ"א כשנאחז על הפתילה, ושלהבת בעצמה אינה דולק כ"א כשקשורה בגחלת, דיסוד אש דבר דק רוחני ואין לו חלות רק כשנתפס בגשמי כן הנשמה צריך לבוש הגוף בעוה"ז, וכן נבואה רוחני צריך פועל דמיון. ועי' באמת ליעקב בפ' ראוהו ב"ד שזה טעם שופר וצריך פשוטה לפני' ולאחרי' שיתרבה חסד על הדין, תרועה גנוחי או יללה הוא דין ותקיעה חסד ושמחה כמ"ש וביום שמחתכם ומועדיכם ותקעתם ע"ש, ובנחלת יעקב ויצא (ל' ל"ח) ועי' לקמן בפ' שמות (א' כ"ב) בשם מעשה נסים, וע"ע שם ד"ה על אחת כו"כ, ועי' בהקדמה לס' אהבת אברהם. ונפלאות מתורת השי"ת פע"ט. וס' יד הקטנה שער הגאולה האחרונה פרק י', וס' מנחת יהודה חאו"ח סי' כ"א אות ל"ב:

שם עי' בר"ה די"ג א' בתד"ה ולא שכ' ומ"מ דחי הראשונים, ועפר"ד דרוש ז' התם שפיר משום אשירות שמדורות כ"ו, ובהגהות מצפה איתן בש"ס ווילנא כ' בשם הט"א הא אדרבה אשירות מדורות ראשונים קודם שניתן לאברהם הי' יכולין לאסור ומה מקשה אאאדש"ש, ובקו"א פי' דכוונת תוס' מאותן אשירות שניתן לאברהם וכו' וגם ז"א דהוי אילן שנטעו ולבסוף עבדו דמותר, ול"נ דגם קודם שניתן לאברהם ל"ה הארץ של הכנענים כמ"ש בת"כ אחרי דבחלקו של שם נפלו וכ"כ רש"י לך. וכשנטלוהו הכנענים ל"ה יכולין לאסור בעבודתן שהי' נטועין מבני שם, וכן כוונת הגמ' ירושה להם מאבותיהם לא מאברהם כפרש"י אלא של נח שחלק א"י לשם וקאי אליבא דרב והוא חיבר הת"כ ואזיל לשיטתי'. ובפדר"א פכ"ד שהנחיל לשם כל ארץ נושבת ולהם חוף הים וליפת מדבר ושדות ועי' ברבה קהלת בפ' את הכל עשה יפה בעתו שהי' אילנות זקנים מימי נח ובאותן מ' שנה קצצו הכנענים הישנות ונטיעות חדשות וכ"ה ברבה בשלח. ומזה ק' על תוס' דא"כ ל"ה אשרות מדורות ראשונים, ועי' מכילתא בשלח הובא בילקוט של"ה רשות לכנענים לקלקל הנטיעות כיון שניתן לא"א. ולפי"ז י"ל קו' תוס' דבע"ז פריך שפיר אאאדש"ש דמה"ד אין לכנענים חלק במה שנטעו עתה כיון שקלקלו וקצצו הישנות הי' מחויבין לנטוע אחרים, וא"כ במה שנטעו אין להם חלק רק במה שזרעו יש להם חלק דל"ש טעם דגבי נטיעה, וא"ש דלא תקשי סוגי' דידן אסוגי' דע"ו וא"ל לאוקמי' בפלוגתא כמ"ש בט"א דתלי' בברירה אלא דק"ל דגם במה שזרעו אמאי יש להם חלק הא הן עבדים לישראל ומה שקנה עבד קנה רבו, וכר"פ חלק, וי"ל דשייך נמי לשאר בני שם. וע"ע בדרשות מהר"י מינץ דרוש ח', ונפלאות מתורת השי"ת פע"ט:

ח) אהלה רש"י בתחלה נטע אהל אשתו ערא"ם דדרשו יש אם למקרא ולמסרת ואע"ג דלא אשכחן למידרש קדימה ואיחור שא"ה דצריך לכבד אשתו יותר מגופו כמ"ש בפ' כיסוי הדם (וכוונתו לדפ"ד ב', וק' דטפי ה"ל להביא גמ' יבמות ס"ב ב' דלהדי' מפורש הלשון דצריך לכבד אשתו יותר מגופו). ובס' הליכות אלי סי' תקנ"ב כ' די"ל דתלי' ברש"י ותוס' ריש חגיגה ד"ה יראה וז"ל ועוד דדריש המסרת קודם הו"ל למידרש המקרא קודם, הרי דלרש"י הכלל לידרש מסורת קודם ואח"כ מקרא ולתוס' איפכא ושקטה קושייתו ואפשר שנתלה רש"י ותוס' בהא דסנהד' (כ' ע"א) ויבא העם להברות דוד כ' להכרות וקורין להברות בתחלה להכרות, רש"י ס"ל דהכי גרסי' התם כ' להכרות בכ"ף וקרי' להברות, ובהא כי משני דריש המסרת קודם בתחלה להכרית, ולתוס' הכי גרסי' כ' להברות בב' ולהתו' דריש מקרא קודם, ורד"ק כ' ורז"ל אמרו להכרות בכ"ף וקרי' להברות וכ"כ ר' מנחם בן סרוק וא"ש קו' הרא"ם דאשכחן קדימה ואיחור, ובמנחות פ"ט ב' גרסי' כ' ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחות דוחי' דנסכו דיין הרי שדרשו מסרת קודם למקרא. ובס' בית האוצר ח"א כלל קפ"ג, אות י"ב הביא הרא"ם וגו"א