פרדס יוסף בראשית פג

משחרב ביהמ"ק דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או חיה דורסתו כו' הרי דמיתת חי' במקום סקילה, א"כ האיך אמר הקב"ה דמיתת רוצח ע"י חי' ומיתתו אינו אלא בסייף או חנק וצ"ע:

וראיתי עוד בס' בית האוצר מערכת א' כלל נ"ה שהביא ג' דעות א'. דרק באדם שייך עונש, ב'. גם בבע"ח. ג'. דגם בדומם שייך עונש אם ניזק אדם על ידם, כמ"ש בב"ר פכ"ו אפי' מקל או רצועה ע"ש, וכ"ה במ"ר קהלת עה"פ עת אשר שלט האדם ע"ש. וכ' שם הכוונה שהניצוץ הקדוש שבו הוא חיותו. ודומם אשר המית אדם ע"י מסתלק ממנו הקדושה שבו ע"ש שהאריך בזה ובענין אין עונשין מן הדין בבהמה. ובכלל כ"ד. ומזה יהי' ראי' להמבואר בצוואת הרה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל שכל הדברים שבעולם יש להם חיות ואפי' דומם ע"ש וע"ע בס' לב שמח על ס' המצות בשורש י"ד:

וע"ע בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ל"ז בשם ס' הקנה וז"ל עוד הוסיף לשבח עור השליל לתפילין יותר מכולם למצוה מן המובחר כי אחר שאין בריה יוצאת לאויר העולם שאינה מקבלת דין שעוה"ז נברא בדין והשליל פטור מהדין שלא יצא לאויר העולם עכ"ל מבואר דיש ענין דין ועונש גם בבע"ח, וע' במכילתא משפטים ובמד' שוחר טוב תהלים כ"ח:

וראיתי עוד בס' חמדת ישראל בקונ' נר מצוה דיני ב"נ אות ל"ג שכ' דבאמת ר"מ ור"י פליגו בזה אי יש עונש בבע"ח ולפי"ז הי' להם ראי' דהלכה כר"מ מדברי רבינא חולין קל"ח ב' דעוף טהור שהרג נפש מחויב לאתוי' לב"ד לקיים בו ובערת הרע מקרבך. מבואר דרבינא ס"ל דמיתת שוה"נ מצד ובערת כמו מיתת האדם, וא"כ אין נפק"מ בין יש לו בעלים או לא. וכיון דרבינא דהוי בתראי ס"ל כר"מ ממילא הלכה כמותו עש"ה. וע"ע בס' בנין דוד על אינה בפתיחה אות ח':

שופך דם האדם. בב"ר פל"ד סי' י"ט ע"י שליח דבב"נ יש שליח לדבר עבירה וע' פרשת דרכים דרוש ב' שהק' מסנהד' כ"ט דנחש הי"ל לטעון דברי הרב כו' ולהמד' ל"ה מועיל בב"נ דישלד"ע, וע' בש"ר פ"א סי' י"ז בויאמר בילדכן את העבריות דלמה צוה להרוג אותם ע"י המילדות כדי שלא יתבע ה' ממנו ויפרע מהם, ועי' יפ"ת, וי"ל דהא דבב"נ חייב המשלח רק בשפיכת דמים אבל בשאר עבירות, אשלד"ע דומי' דישראל, ודמיון בקידושין מ"ג האומר לשלוחו צא והרוג שמאי אומר שולחו חייב מ"ט דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב בני עמון. הרי דלשמאי יש חילוק בישראל בין שפ"ד לשאר עבירות, וא"כ בב"נ נמי יש חילוק, ועי"ל דנחש הסית לדבר אכילה ובכה"ג אף בב"נ אשלד"ע כמ"ש שם לשמאי בצא בעול את הערוה וכו' שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. וכמו כן י"ל בב"נ ע"ש:

והנה לפמ"ש במלא הרועים ערך ב"נ אות י"ב הא דבב"נ ישלד"ע דוקא לענין זה שמשלח חייב אבל השליח ג"כ חייב שעשה עבירה בפועל ע"ש. א"כ א"ש הא דמסית אף דישלד"ע מ"מ השליח ג"כ חייב וע' בפנ"י קידושין שכ' דעל עבירה אחת לא יתחייבו המשלח ושליח וי"ל דוקא בישראל אבל בב"נ חייב השליח והמשלח. ועי' בערבי נחל בדרוש ב' לשה"ג ומ"ש לעיל בפ' בראשית (ג' ג') ועי' ג"כ בתומים סי' ל"ב סק"ב שהאריך בזה עש"ה:

ובמג"א סי' תמ"ח סק"ד הביא דעת המשאת בנימן אף דאין עכו"ם נעשה שליח לישראל ולא ישראל לעכו"ם אבל נכרי לנכרי יש שליחות, ועי' סמ"ע סי' קפ"ח וש"ך סי' רמ"ג סק"ה, וב"ש אה"ע סי' ה' סקי"ט. ובקצוה"ח סי' קפ"ח כ' דראיות הב"ש מת"ה אינה ראי' דהת"ה מסופק אי מנכרי לנכרי שייך אשלד"ע כמו בישראל או בעכו"ם ישלד"ע אבל היכי דאין שליחות לד"ע משמע דיש שליחות כה"ג וכהמ"ב וע' חדושי מהרא"ך שם לאא"ז הגה"ק מסאכאטשוב ז"ל שהאריך בזה:

ובס' בית האוצר ח"א כלל ע"ט כ' דבר נחמד די"ל סברות דברי הרב דקיי"ל החשוד על הקל אינו חשוד על החמור וא"כ כ"ש דחשוד אמחשבת עבירה אין נעשה חשוד עי"כ לעשת עבירה בפועל. כגון אם רצה לאכול איסור ומחמת אונס לא עלה בידו אין נעשה חשוד כיון דל"ה לו רק רצון ויוכל להיות שיתעורר טבע נפשו הישראלית ולא יתנהו לשבור בפועל. ועתו"ס כתובות דע"ב במאכילתו שאינו מעושר אם רצתה להאכילו אינה יוצאת בלא כתובה. דיכולה לומר אם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך עכ"ל, ולפמ"ש בל"ז אין נעשה חשודה במחשבה (אולם בס' יד מלאכי כ' דלפ"ע הוא מיד כשנותן ואפי' אם אירע ולא אכלו המקבל עבר אלפ"ע ע"ש ונמצא הוי הנתינה לבד עבירה בפועל לא לבד מחשבת ורצון עבירה). וע"ע בב"ק דק"ח בעי רבא עמד לישבע שקר ולא הניחוהו מאי תיקו, מוכח לכאו' דאיבעי' הוא אם נעשה חשוד ע"י המחשבה ע"ש וזה י"ל בשליחות עבירה