פרדס יוסף בראשית פב

וע"ע בב"ה בב"י יו"ד סי' קנ"ז דרשאי לאע"ל היכי שיתקפוהו יצרו ולא יעמד בנסיון וכן מצאתי בשבו"י ח"ג סי' יו"ד דאם ירא שיתעללו בו מותר לאע"ל אפי' על הספק נשאול ודומה לס"ת שנשרף, וערש"י פ' אלו מגלחין דאין לך ריק מישראל שאין בו תורה ומצות, וכ' דמה"ט אמרו כל המכבד התורה גופו מכובד בין הבריות כי זה הוא מדה כנגד מדה שגופו דומה לס"ת ומשו"ה כ' דמותר לשרוף כתבי קדש הבלויים וקרועים ואין בזה ביזוי שאם התירו לאדם לאע"ל כדי שלא יבא לידי בזיון כשאול. ומכ"ש לכ"ק הנקראים שמות, ומ"מ היכי דאפשר לגנזם עדיף טפי וסיים שם דראוי לשרפם ולהצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר אצל ת"ח ובזה נראה ג"כ כבוד התורה עש"ה. ובסי' י"א השיג עליו הגאון מ' יחזקאל אבד"ק האמבורג. והביא יש"ש פ"ק דב"ק סי' נ"ט דשאול כיון דאם יפול חי בידם יתעללו בו וישראל לא יהי' שוקטים ע"ז ויבואו וילחמו ויוכל ליפול מישראל כמה רבבות. וגם ידע ודאי דיהרג לכן הותר לו לאבד עצמו, אבל כ"ק שספק שמא ישרפו וגם ספק שיתעללו אין לשרפם, ושנים בעינן ודאי יהרג וספק יתעללו, ועוד הא דוד הרג את הנער, וא"ל איך לא יראת לשלוח יד במשיח, ועי' רש"י ורד"ק אע"כ שהם רשאים ולא אתה עש"ה וספרים הנדפסים ג"כ יש בהם קדושה עי' משאת בנימן סי' צ"ט וטו"ז יו"ד סי' רע"א סק"ח ושו"ת חות יאיר סי' קפ"ז. ופת"ת סק"כ, וע"ש בשבו"י סי' י"ב מה שהשיב לו. ועיקר יסודתו על תשובת באר שבע סי' מ"ג שכ' מנהג לשרפם ושרפת כ"ק לא דמי ממש לשריפת אדם, וראי' דספק פק"נ דוחה שבת משא"כ להצלת ס"ת עי' או"ח סי' של"ד ועמד בדבריו הראשונים ע"ש באריכות:

ועי' בכ"מ פ"א מרוצח בשם ירושלמי דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה עבור חבירו שהוא בודאי סכנה, והובא ג"כ במנחת חינוך מצוה רצ"ז, ובקומץ מנחה שם הביא רדב"ז ח"ש סי' תרכ"ה להיפך דכל העושה כן הרי זה חסיד שוטה ע"ש. ובקומץ מנחה מ' רל"ז חידש דאם א' מאע"ל ויכול אחר להצילו אינו מוזהר על הלאו לא תעמוד על דם רעך ע"ש. ובסמ"ע חו"מ סי' תפ"ו סק"ב הביא ג"כ דברי הירושלמי ע"ש דיש פלוגתא בזה וע"ע בפת"ת יו"ד סי' קנ"ז סקט"ו, ובפמ"ג או"ח סי' שכ"ח במשבצות סק"ז מ"ש בזה. ובמאסף קול תורה היו"ל בפה פאביאניץ שנה ב' חוב' א' סי' ז' נדפס קצת מזה ממני, וע"ש בשנה ג' סי' מ"ש בזה הגאבד"ק לוקאטש נ"י והעיר מכתובות דס"א ב' בעובדא דמ"ז ור' אשי שכ' המהרש"א שם דמשמע דשפיר עביד ר"א דהכנים עצמו בספק סכנה להציל את מר זוטרא ע"ש ובעיון יעקב שם העיר ג"כ בזה. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ר"י. וע"ע בלח"מ פ"ה ה"ד מיסוה"ת בשם הר"ן ראי' מדניאל שסיכן עצמו בתפלה. וע' ברכות ל"ב ב' מעשה בחסיד אחד, ובטו"ז או"ח סי' ס"ו סק"א. וברדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' ג'. ובספר חסידים סי' תשפ"ט. ועמ"ש בפ' וישב (ל"ח כ"ה). ה) מיד כל חיה אדרשנו. עי' רש"י לפי שחטאו כו' הרי מפרש כפשוטו שה' ידרוש נפש האדם מיד החיה אשר תהרגנו, וע"ש בראב"ע דפירש יותר דחי' מתחייבת מיתה ביד"ש ומיתתה ע"י חיה אחרת. אבל הספורנו מיאן בזה שיהי' לחי' עונש, והרמב"ן נסתפק בזה אי שייך עונש לבע"ח, ואי מיתת שוה"נ עונש אל השור. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קי"ד שאלתני מ"ש רמב"ן שאין טעם עונש בהמה שהזיקה כדי לייסר בעלי' שהרי אפי' שור המדבר שהזיק ח"מ, והקשית דפלוגתא דר"מ ור"י פוטר בשור מדבר ור"מ מחייב בב"ק דמ"ד ב' ואע"ג דסתם משנה כר"מ, וראינו התם שור האשה או שור הקדש ומדבר ר"י אומר שור מדבר כו' פטורין ממיתה שאין להם בעלים, ואפ"ה קיי"ל כר"י וההוא סתמא לאו סתמא מקרי הואיל ואיכא פלוג' דר"י בצדה, דבפ' המניח דכ"ח שברו כדו בר"ה פליגי ר"מ ור"י וסתמא כר"מ ואפ"ה פסק הרי"ף כר"י ופי' הרמב"ן דהדין עמו דלאו סתמא איקרי הואיל ופליג ר"י בצדו, ובפ' החולץ דמ"ב א' נמי אמרי דכי הא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם. תשובה. אפשר שהרב לא נתכוון בפי' התורה לומר שכן הלכה אלא לומר שאין עונש מקנס הבעלים שהרי שור המדבר חייב לר"ח ולא נחלקו ר"מ ור"י בדבר זה אלא לומר שזה מדין קנס הבעלים לר"מ ולר"י מגזה"כ, ומ"מ מה שעלה בדעתך שכל סתם ומחלוקת בצדו הלכה כמחלוקת ז"א ובההוא דהחולץ לא אמרו הוי לי' סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת אלא אין הלכה כסתם אמרו, ונפק"מ היכי דמסתבר טעמא דמחלוקת שבצדו י"ל דאין הלכה כסתם כדאי' בנדה דל"ב ונ' וטעמא משום דכל סתם ומחלוקת בצדה אינו סתם גמור אלא אותו סתם דיחיד ורבים דהלכה כרבים, ופעמים הל' כיחיד היכי דמיסתבר טעמי' ע"ש. ועי' מלא הרועים ח"ב ערך סתם ומחלוקת ובס' לוית חן ד"ה הק' על רמב"ן שינקום הנרצח ע"י החי' דהא בפ' ד' מיתות אי' דמיתות ב"נ אינו אלא בסייף או בחנק, ובכתובות ד"ל וסנהד' ל"ז