פרדס יוסף בראשית פא

דציוותה תורה מו"ש בקדשים כיון דהי' גם קדשי מזבח ונעשה איסור הבא מאלי' לאחר זריקה ושפיר משקין היוצאין כמותן דילפינן מחלב חמץ ונבלה דשווין להדדי דהוי איסורי הבאה מאלי' וכמ"ש. אך עדיין ק' נהי דקדשי מזבח הוי כאיסור הבא מאלי'. אפ"ה לכאורה לא יוכל לילף מחלב חמץ ונבלה דהא כיון דתרומה אין משקין כמותן איכא למימר תרומה יוכיח, וכ"כ הפנ"י שם לענין חדש, דלפי המסקנא גם בשאר איסורין הבא מאלי' לא יוכל למילף מהנך דתרומה יוכיח ע"ש. אמנם ניחא דרק איסור לאו לא יוכל למילף מהנך די"ל תרומה יוכיח אבל איסור כרת יוכל לילף מהנך דכרת חמור מאיסורי תרומה דהוא במיתה בידי שמים. ול"י לומר תרומה יוכיח, וממילא באיסור כרת באיסור הבא מאלי' משקין כמותן, וא"ש רש"י דלהכי הוצרך הגעלה בקדשים דפליט שפוד בגוה טעמא ונותר איסור כרת. והוי הפליטה היוצא מהם כמותן להכי אוסר המתבשל אחרי' אבל אי הוי נותר איסור לאו אין המשקין כמותן דהו"א תרומה יוכיח ולמה צריך מו"ש הא היוצא אין איסור כלל:

ובזה יש ליישב קו' תוס' זבחים צ"ו וחולין קי"ב דהוכיחו דנ"ט בר נ"ט אפי' בנתבשלו שרי מהא דכל יום נעשה גיעול ול"א דממעט באכילת קדשים דהאידנא דטעם ב' הוא ונתבשל קודם שבא איסור כו' אך ק' דמותר לבשל שלמים אחר חטאת הרי ממעט באכילתן דמיתסרי לנשים זרים ועבדים, גם מיפסלי ביוצא כחטאת ולפמ"ש א"ש דלענין איסור לאו לא הוי כקדשים משקין כמותן דאמרי' תרומה יוכיח וא"כ לא ממעט באכילה, דלענין נותר הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא חטאת בכלי כלי בשלמים ועדיין מותר ורק הקו' על יוצא ונשים זו"ע וזה ל"ה רק איסור לאו שוב ל"ה משקין כמותן מה"ת ואינו אוסר כלל בנו"ט וא"ש ובחי' כתבתי בזה קונטרס מיוחד, ה' יעזרנו להוציא לאור:

שם ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש פרש"י השופך דם עצמו, וערמב"ן, עשו"ת מהרי"ט בכתובות דק"ג בהאי כובס דרמי מאיגרא ומת דיצא ב"ק דמזומן לעוה"ב אף דאיבד עצמו לדעת, והביא מירו' דחילל שבת ויצא בת קול דאיבד עוה"ב והפיל עצמו ונרצה לו, משמע דשרי להמית עצמו לכפרת עוונותיו וכ"מ בשטמ"ק שם, וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"א, וביפ"ת ב"ר פס"ה כ' דאסור וכל עובדי דאתמרי במדרשא ואגדתא לאו כדין עבדו. ובברכי יוסף יו"ד סי' שמ"ה כ' אף להיפ"ת דהוי נמי בכלל את דמכם כו' הוי רק איסורא אבל ליתא בכלל מאבד שאין מתאבלין עליו, ועי' חרעק"א ופת"ת שם, ובספר בנין יחזקאל כתובות שם תירץ קו' מהרי"ט שי"ל דנפל שלא במתכוון, דאיתא בירושלמי דהי' בע"ש ועמד השמש י"ב שעות שיהי' זמן להספד רב ואח"כ עלה עמוד השחר והכובס עסק כל היום במלאכה וחילל שבת ומי שנתחייב סקילה נופל מגג, וא"ש קו' תוד"ה מזומן מ"ש:

ועי' בפני יהושע ב"מ דנ"ט אהא דנוח לאדם להפיל לכבשן אש ולא ילבין פני חבירו ברבים. דמזה נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא. דהא מאע"ל הוא עון גדול שנאמר בו כל המאע"ל אין לו חלק לעה"ב ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין ע"ש. ובהגהות יד שאול יו"ד סי' שמ"ה תמה עליו שלא מצא מפורש דמאע"ל אי"ל חלק לעוה"ב. ועמ"ש בזה ביד המלך פ"ג מאבל ובהוספות שם. ועי' ברמב"ם פ"ב ה"ב מרוצח וז"ל השוכר להרוג את חבירו כו' וכן ההורג את עצמו כו' חייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ומנין שכן הדין שנא' שופך כו' זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח ותמוה דאיך שייך בהורג עצמו חייב מיתה ביד"ש. ומזה יהי' ראי' דמאע"ל אין לו חלק לעוה"ב ומיתה בידי שמים היינו מיתת הנפש, ומצאתי שכ"כ בכל"ח כאן אית ג'. אך עדיין קשה הלשון ואין בו מיתת ב"ד איך יתכן בהורג עצמו מיתת ב"ד. וכ' בכוונת הרמב"ם אם עושה את עצמו טרפה, דזה הוי כהורג את עצמו ממש חייב מיתה ביד"ש ע"ש, ודבר זה נסתפק בספר לימודי ד' סי' קס"ח אי עשה חבירו טריפה אם חייב מיתת ב"ד קודם שמת חבירו ועי' בישועות ישראל סי' ל"ג סק"ט דאינו חייב מיתה. וע"ע בתוס' חולין דמ"ב ב' ד"ה ואמר, וכן לענין אם עשה לחבירו טריפה, ועי' מהר"ם לובלין שהבין דעת תוס' דאם עשאו לחבירו טרפה חייב מיתה ע"ש. ועמש"ל בפ' בראשית (א' כ"ז) בענין זה. וע"ע בכסא דהרסנא סי' שמ"ה בשם הרא"ש אם עושה מחמת צער ל"ה מאע"ל, ועשו"ת בית אפרים יו"ד סי' ע"ו, ובית יצחק יו"ד סי' קנ"ט סק"ז, ובשדי חמד מערכת אבלות אות קכ"א ובשם הגדולים מערכת גדולים אות יו"ד סי' י"ז:

ועי' ברא"ש סוף מו"ק סי' קמ"א דמצינו בגדול שאע"ל מחמת שמפקירין אותו כגון בשאול וכ"כ כ"י בשם רמב"ן. וגם נענשו עליו שלא הספידוהו כהלכה כדאי' ביבמות דע"ח. ועי' בית הלל בשם מ"ר פל"ד אך את דמכם להביא חונק עצמו יכול כשאול המלך ת"ל אך (בשמואל א' ל"ד)