פרדס יוסף בראשית עח

ט ג) כל רמש. עשו"ת טוב החיים או"ח סי' ה' בענין אבמה"ח דשרצים לב"נ אי מותר למכור להם דבר המתולע כגון לחם עם מילבין, כיון דרמש המה שרצים כפרש"י בחומש, וגם על זה כ' אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ומשמע דקאי גם על שרצים המתולעים דנקרא רמש ולא דוקא הנקרא בשר ע"ש. וע"ע בחתם סופר יו"ד סי' י"ט בענין בצים בעוף נבלה אי אסורים לב"נ, ועמ"ש בדבריו בשו"ת נודע בשערים מהד"ת יו"ד סי' כ"ב ע"ש:

ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, רש"י אסר להם אבמה"ח, עי' בס' איי הים פסחים דמ"ט בכל הפרשה, ועתוס' סנהדרין נ"ו ב' ד"ה אכל הא דלא נאסר להם בשר רק להמית ולאכול, אבל מתה מאלי' שרי, ואבמה"ח אפי' נפל מאלי' אסור ועי' ברא"ם אע"פ שכבר נצטוה אדה"ר על אבמה"ח, הוצרך להזהיר גם לב"נ דל"ת כיון דהותר בשר הותר גם אבמה"ח. וראי' מסנהדרין נ"ט ב' אריא"ר יכול לא יהי' אבמה"ח נוהג. וכ' המהרש"א בתד"ה אף, דאין ראי' רק דריא"ר ס"ל כתנא דבי מנשה דלא יליף ז' חצות מקרא ויצו ע"ש:

ואחי הרה"ג ר' שלמה ואב נ"י הק' דבדף נ"ז ע"א פריך ואידך (לר"י דדריש מויצו) ומשני האי למשרי בשר ופרש"י כדא' ריא"ר אדם הראשון לא הותר לו בשר כו' והוזהרו על אבמה"ח מאכל תאכלו וכו' הרי בפירוש דר"י א"ר דאדה"ר לא הותר לו בשר ע"כ ס"ל כר' יוחנן מויצו איסור אבמה"ח לאדה"ר מן אכל תאכל, ולתנא דבי מנשה דיליף מקרא כירק עשב לאיסור גזל א"כ לא יכול למילף מיני' להתיר בשר לב"נ ומסתמא ס"ל דגם לאדה"ר הותר בשר, דאל"כ מנין דאשתרי לב"נ, וצ"ע דברי המהרש"א ז"ל:

ועי' בהגהות מהר"צ חיות דמרש"י דנ"ז ד"ה למשרי כ' ג"כ כן. וערמב"ם פ"ט ה"א ממלכים דאדם לא נצטוה רק על ששה מצות, והוסיף לנח אבמה"ח, וכ"ה בב"ר פי"ז וכ"ד, ובפ' משפטים ואתחנן, ועי' חי' הר"ן כאן ועי' בס' חמרא וחיי דהק' בשם המאירי ותוס' שאנץ, לתוס' למה דחיק הש"ם דנ"ט ע"ב לאוקמי בבשר היורד מן השמים. הרי בפשיטות נוכל לומר דהמלאכים המיתו הבהמה ונתנו לאדה"ר לאכול, ותי' דדוחק לומר דהם עשו עבורו דבר האסור לו ע"ש. ובכלי חמדה פ' יתרו נסתפק אי דגים בכלל שביתת בהמתו ומחמר ודין שור הנסקל, ולכאו' מה נפק"מ בין מינים דים שביבשה, וערמב"ן נח (ט' ה') דחקר במיתות בע"ח שהרג אדם אם בגדר עונש אע"פ שא"ב דעת או מצד עונש הבעלים ועי' לקמן בזה. וענין שביתת בהמתו ומחמר משום שבע"ח של ישראל יש להם קדושה, וערש"י ותוס' ריש בכורות, וירו' פ"א ה"ו מע"ז איסור מכירה לעכו"ם בע"ח דמפקיע אותם ממצות, נראה דגם בע"ח יש להם שייכות למצות, ובשבת ק"ח, אי כותבין סת"ם על עור הדג דמספקא לן אי פסקה זוהמתן, וכ' בחי' הר"ן דכשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא וישראל בה"ס פסק זוהמתן וה"ה בהמה חיה ועוף דעמדו אצל ה"ס משא"כ דגים ע"ש, ולפי"ז אינם בכלל ש"ב ומחמר, וממילא אין להם דין שוה"נ, דאין להם שייכות במצות, אך למ"ש רמב"ן פ' נח בטעם היתר אכילת בשר לנח דבע"ח נגזר שימחו במבול שניצלו רק בזכות נח לכן מותרין לו באכילה, וא"כ בדגים דלא נמחו בדור המבול ואין קיומן בזכות אדם אין לדון בהם דין שוה"נ:

ובעניני אבמה"ח כתבתי בחידושי לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ט ה"י ממלכים דבן נח מוזהר על אבמה"ח ובשר מה"ח, ומפורסם הקו' בשם הגאון שאג"א הא אין שיעורין לב"נ. ואבמה"ח צריך משהו בשר וא"כ בלא אבמה"ח מחויב מטעם בשר מה"ת דאף בכל שהוא חייב בב"נ, ולמ"ל הא דאבמה"ח תיפוק לי' החיוב משום במה"ח (ועי' חת"ס יו"ד סי' ע' ואו"ח סי' ק"מ ובשערי שמחה שער ה' סי' ו' וברית יעקב או"ח סי' כ"א ושאר אחרונים) ונלפענ"ד דתוס' בחולין דל"ג ד"ה אחד הק' אהא דאין שיעורין לב"נ דמי איכא מידי דלישראל שרי דפטור אח"ש וב"נ יחייב ותי' דאף לישראל אסור דח"ש אסור מה"ת, ואף דאין בו מלקות ל"ש מא"מ וכו' ולר"ל דח"ש מותר מה"ת לא ס"ל הא דמא"מ כו' (ונעלם זאת במח"כ מהיד המלך בפ"ט ממלכים ע"ש). ובסופג"ה דק"ג איתא חלקו בחוץ פטור דאבמה"ח אינו מצטרף בכדא"פ משום דחידוש דגידין ובשר מצטרפין לכזית ואין לך בו אלא חידושו דרק בב"א ולא בכדא"פ. וזה פשוט אם חתך בשר מן הטחול דליכא גידין ועצמות דליכא חידוש שוב מצטרפין בכדא"פ ככל איסורין שבתורה, וכ"כ בפירוש במנחת חינוך מצוה תנ"ב ע"ש והפמ"ג ביו"ד סי' ס"ב בשפ"ד סק"ג חקר להפוסקים דח"ש מטעם חזי לאצטרופי היינו בכדא"פ אי יאכל עד כשיעור כמ"ש בשאג"א סי' פ"א לענין ב"י (וע' פמ"ג בפתיחה לבב"ח לענין בישול והנאה ע"ש ובכתב סופר יו"ד סי' ל"ד יש אריכות בזה) וא"כ באבמה"ח דלא מצטרף, בכדא"פ ח"ש מותר מה"ת דל"ש חז"ל ע"ש. ולפי"ז נמצא דהמשהו בשר שעל האבר מן החי מותר לב"נ דאף דאין