פרדס יוסף בראשית עג

כ"ט). ועי' בקדושת לוי, א"כ לפי"ד חז"ל מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים, א"כ האיך הותרו דגים שלא הי' בגזרות מבול ולא ניצלו בזכות נח. והשיב לו דאי' במדרש ורמב"ן (ח' כ"ג) שכל הבריות שבים היו אז בים אוקיינוס, שהרי במבול הי' המים רותחין, ואף דגים לא היו יכולין לחיות בהם, רק ברחו למרחוק לאוקיינוס וא"כ אי לאו זכות דנח לא הי' רשאין לשוט לאוקיינוס, וא"כ מה שמצויין בשאר המקומות רק בזכות נח ודפח"ח. וערמב"ן נח (ט' ג') עה"פ דכל רחש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה שבזה נכללו להיתר גם דגי הים כי כולם נקראים רמש ע"ש נראה שהרמב"ן הרגיש בזה שלא נימא דדגים נשארו באיסורן שלא ניצלו בזכות נח, וקמ"ל קרא דגם הם בכלל בע"ח, ובכל"ח פ' בראשית העיר בזה, ובקול תורה שנה ב' סי' ז' נדפס זאת ממני:

ח ג) ותנח התיבה. ראיתי בס' ישן יד נאמן מרב ספרדי על ש"ם דף מ"ב שחידש ע"פ זה וז"ל ש"מ דכל זמן דהי' אזיל במיא לא הוה נייח הילכך לענין שבת נמי הכי דינא דהעוקר כלי מע"ג מים והוציאו מרשות לרשות כגון אם הי' אדם עומד ברה"ר והכנים ידו לחצר ונטל משם כלי שהי' צף ע"פ המים שבחצר גבוה מן הארץ ג' טפחים והוציאו לחוץ פטור משום דהכלי צף ע"פ המים. ואינו נח שם ולא מידי דנייח עקר. ואנן קיי"ל כלל גדול דבעינן עקירה והנחה והכא עקירה ממקום דנייח בעינן וליכא, וה"ה גבי הנחה וכו'. ואנכי לא אדע מה חידש הרי מפורש הוא בגמ' שבת ד"ה ע"ב דאגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן, וכן אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים נשאר הגמ' בתיקו. ומפורש ברמב"ם פי"ג ה"ד משבת וז"ל אבל אם הי' כלי צף ע"ג מים וכו' ואין צ"ל אם הי' הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור ע"ש:

ז) וישלח את העורב. ויצא יצא ושוב פרש"י שהיה חשדו טל בת זוגו, ומפורש בסנהדרין דק"ח תשובה נוצחת השיבו עורב רבך שונאני ואתה שונאני או שמא לאשתי אתה צריך א"ל רשע במותר לי נאסר באסור לא כ"ש ופי' במהרש"א ובאוה"ח. ובס' באר שבע שם כ' משמע שהוצא זה מדכ' יצא ושוב שהי' יוצא ומשיב תשובה נוצחת, אבל תשובת רבך שונאני כו' ליכא שום רמיזא בקרא, ולא דוקא א"ל רבך שהרי אין לו כח הדבור אלא ר"ל אמר מה הי' בדעתו של עורב להשיב לנח ונח לעורב, או דרך משל הוא וכה"ג פי' ר' יונה בפ' אין עומדין שהתורה חוגרת שק וכו' וכן הסברא דטורב לאו בר דעת הוא, והא דקאמר או שמא לאשתי אתה צריך כ' מ"ו בלבוש היאך שייך זה דבר שא"א, ונ"ל שהעורב חשב שנח רוצה להרביע על בת זוגו מין אחר, וחתוך החשד ש"מ שהוא היה משמש בתיבה וחשב דכן כל המינים משמשין, ול"נ שאין כן דעת רש"י מדפי' במותר לי אפי' באשתי כו' ש"מ דחשדו שבעצמו רוצה לשמש עם בת זוגו, והתמי' מעיקרא ליתא דאפשר להרביע עופות כמ"ש בפרק אין מעמידין כ"ב ב' איבעי' להו עופות מהו כו' ראיתי עכו"ם שלקח אוז רבעה חנקה צלאה ואכלה כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"א מא"ב דבובכל בהמה לא תתן שכבתך אפי' עוף בכלל, וכן אי' בפ' מזבח מקדש דפ"ה ב' דיש נרבע בעופות אע"ג דליתניי' ברובע דאין לך עוף רובע אשה וכ"א בסופ"ק חולין וכ"פ הר"ם בפ"ב מאיסורי מזבח א"כ שפיר הי' אפשר לחשדו על בת זוגו עכ"ל:

ועוד ראיתי בזה דיל"ד מה תשובה נוצחת הא נח השיב לעורב כדין, עי"ק למה חשד העורב דא"כ אין לדבר סוף כל הזכרים משאר מינים ג"כ יכולים לחשדו. וי"ל דאי' בגמ' ע"ז כ"ב ב' אדם חס על בהמתו שלא תיעקר, ופרש"י דבהמה אינה מתעברת מאדם ונעשית עקרה, ומזה נלמד לכל הנבראים כשנזדקקו מין עם שא"מ נתעקרה, וזה הי' טענת העורב שמא לאשתי אתה צריך דאת"ל לא יפגע בי שר חמה מ"מ יחסר בריה מכח אם תזקק לאשתי ותתעקר בשלמא אי תשלח משאר בריות א"צ לידאג מנשותיהם דנאסר להם תשמיש בתיבה מטעם אבלות של העולם שהחריב, ועי' בפ"ק דכתובות ד"ד ע"ב דשאני אבילות דידה מדידי'. דבדידי' צריכה שימור מבעלה שלא יזדקק לה ובדידה ל"צ שימור, א"כ בשאר ברואים ליכא חשש דלא תציית לי' מחמת אבילות משא"כ בעורב דשימש בתיבה וחש העורב דילמא תציית אשתו דכבר נעשה לה כהיתר, ושפיר אחר תשובה נוצחת כו' ול"ש במותר לי נאסר כו' דאין זה דומה דמצדך המניעה מאשתך דתקיפה אבילות עלה משא"כ אשתי ערבתנא תציית לך דאיסור נעשה לה כהיתר, וזה נכון. ועי' בגיטין דמ"ה בעובדא דעילוש אמר עורבא שיקרא הוא ויונה ודאי קושטא קאמרה וכו' וכ' המהרש"א דכן דרכו של עורב לשקר בשליחותא כענין נח ויונה אינה משקר ע"ש, והגר"י פיק באוצר בלום על הפ"י כ' צ"ע היכן תמצא שהעורב שיקר בשליחותא דמה שסירב לילך משום שחשדו כמ"ש רש"י וגמ' וצ"ע ופי' בדברי שאול בזה ובס' מצודת דוד כ' דמה