פרדס יוסף בראשית סה

וי"ד לגנאי. ואצטריך תרווייהו עפמ"ש רש"י אקרא אותך ראיתי צדיק ולא נא' צדיק תמים מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו עכ"ד והוא מגמ' עירובין, וגם כאן יל"ד דלמ"ל לכתוב מכאן, אמנם כוונתו לפי שבא הכ' ללמדך דאומרים כו' ולהכי צריך למיכתב בדור הזה דאל"ה כתיב לא הייתי לומד מכאן שאומרים כו' והא דהכא כ' צדיק ולעיל צדיק תמים היינו כי"ד לגנאי דבאמת ל"ה כ"א צדיק והתם כתיב בדורותיו שלפי דורו הי' נחשב לצדיק תמים, וכאן כ' לפי האמת, ואי הוה כ' בדור הזה ולעיל ל"ה כ' בדורותיו הייתי אומר כי"ד לשבח דהכא כ' צדיק משום דבדור הזה ל"ה כ"א צדיק ולעיל דכ' צדיק תמים היינו כיון דאלו היה בדור צדיקים הי' צדיק תמים אלא שדורו גרם לו. וכל היכי דראוי לאותה מעלה משבחים אותו בו אע"פ שאין בו כמ"ש הט"ז סי' ש"ז כיון דהמניעה ל"ה מצדו להכי איצטריך תרווייהו דבין למ"ש צדיק תמים ובין למ"ש צדיק לחוד הכל בדורו, ושפיר ילפי' מכאן דאומרים לאדם מקצת שבחו וכו'. ואגב נבאר מ"ש רש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו וי"ל דק"ל לפי' ראשון מגמ' יומא ל"ח אקרא דכ' זכר לצדיק לברכה מדאו' מנלן, ומשני מקרא המכסה אני מאברהם כו' יהי' לגוי גדול, וקשה דה"ל הגמ' לאתויי מנח כמ"ש רש"י דהזכירו סיפר בשבחו להכי פרש"י ד"א ללמדך כו' ולהכי אע"ג דפי' א' העיקר מ"מ ל"ה להגמ' מכאן ראי' דאיכא למידחא דילמא כד"א ולהכי מייתי מאברהם עכ"ל:

ובס' משנת חכמים הל' דעות סי' י"ט. כתב דיל"ד די"ד לשבח ואחר השבח אמר את האלקים דהי' צריך סעד. ועוד דלכל הפי' צדיק תמים בלי הפסק ובאמת כ' על צדיק תבי"ר שהוא מפסיק בנגינה, ותמים היה בדורותיו בלי הפסק וכו' ולפמ"ש דמדת חסידות שנו שיהי' מהנעלבים כו' וכל אשר יקרהו בין צערא דגופא וממונא יאמר שהוא סבה משמים, ורק מדינא אמרו כל ת"ח שאינו נוקם וכו' ואף דעביד אינש דינא לנפשי' אי לא אפשר לו בע"א, רק צדקה יחשב לו לתלות בטחונו בהשי"ת, וז"ש נח איש צדיק ומעלה יתירה היה לו שממנו עומד ומיטב דתמים הי' בדורותיו ואף דאנשי דור המבול היו רעים בגופם וממונם, ול"ה צריך לנהוג בתמימות מ"מ הי' נכנס לפנים משורת הדין וז"ש את האלקים התהלך שהי' תמים במעשיו ותלה בטחונו בה' בכל אשר יקרהו ול"ה נוקם ונוטר בשום ענין ושפיר עולה סמיכת הפסוקים עכ"ל (ועי' רש"י תצוה (כ"ט ל') דג"כ הוי תביר להפסיק). וע"ש בקונמרס מעלות המדות דקכ"ו לפמ"ש בערכין דט"ז:

תוכחה לשמה וענוה של"ש הי מינייהו עדיף. וי"ל ענוה שלא לשמה דהיינו שומע עלבונו ושותק דנוטל חלק מחבירו ואם מתכוון לכך אף שהוא חדה טובה, מ"מ טוב יותר להיות שפל רוח ועניו לש"ש, וז"ש נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו, שאלו בדור הצדיקים י"ל לפעמים שהוא שותק שלא לשמה כדי לזכות חלק חבירו משא"כ בדור החבול שאין להם חלק לעה"ב ול"ש דיטול חלקם לעוה"ב והי' התמים לשם שמים וז"ש את האלקים התהלך נח ע"ש. וע"ע בשי"ת כתב סופר או"ח סי' ל"ד דרוש ארוך בזה:

והנה על קו' המפו' למה באמת דרשו לגנאי אם יש לדרוש לשבח י"ל כי אין צדיק אשר יפשה טוב ולא יחטא פירש חסרון, וא"א לאדם בלי חסרון כאשר מספרים שלגביר אחד היה לו כת יחידה, וכל השידוכים שהציעו לפניו הי' ממאן בהם אם הי' יכול ללמוד, ל"ה יכול לכתוב ואם היה מושלם גם כזה לא הי' נאה במראה, ונלאו השדכנים ממנו. פ"א התיישב שדכן א' ונא אליו שיש לו בחור אחד בלי שום חסרון רק הוא בריחוק מקום. פנה הגביר על זה לא אביט. ונסע עמו. ובהגיע למחוז חפצו ובהגיעו להחתן נרתע לאחוריו כי היה סומא חיגר חרש ואלם ועוד מה זאת צעק הגביר ? ענה השדכן. הנה חפצת חתן בלי חסרון וזה הוא בלי חסרון כי חסרון יש לומר רק אם יש בו מעלות ג"כ ונח הי' מהכת אנשים שיש שדורשים אותו לשבח וי"ד לגנאי שיש לו חסרין ג"כ, וזה הוא מהאנשים הטובים שבעולם, ולא פליגי כלל הב' מ"ד רק הפשט שנח הי' מהכת שיש שאומרים עליו גם גנאי, וזה הוא מן המובחר דלכל דבר צריך חסרון קצת ג"כ:

עוד אמרתי ע"פ צחות דזה שנים רבות עמדתי על דברי רש"י שכ' יש מרבותינו דורשים לשבח ובגנאי כ' יש שדורשים לגנאי, ולא כ' יש מרבותינו, והוא דקדוק עצום, ולא ראיתי מי שעמד על זה, ורק י"ל דיש מרבותינו היינו תלמידי חכמים דורשים תמיד לשבח דכן הוא מדתם. אבל יש דורשים אם הם רק "יש" מורינו ויש כלפי חוץ בלי שום תוך ופנימיות, אנשים כאלה דורשים תמיד לגנאי, וזה נכון מאד ואמת. וע"ע בדרשות מהר"י מינץ דרוש ד' דבא להשמיענו שנח מצד צדקתו לא הי' ראוי להנצל, אבל השי"ת ברחמיו ראה ליתן שם ושארית למין האנושי הוצרך להציל אותו כי לא הי' בדורו צדיק ממנו, ויהיה מזה טובה לגאולתינו העתידה אף אם לא נהי' ח"ו ראוים מצד זכיותינו וכו' ע"ש. וע"ע בזה ברמב"ן האזינו (ל"ב כ"ו):

יב) השחית רש"י אפי' בהמה עי' ס' אור