פרדס יוסף בראשית נא

אבנים יעצב בהם, ורמז למחז"ל אבות פ"א אהוב המלאכה, ועי' בלחם שמים שם שאף ת"ח צריך לעסוק קצת במלאכה משום בריאות וטוב לעיכול ע"ש, ובאמת כ"כ כאן הכלי יקר על בזיעת אפיך תאכל לחם דיש סמך לדברי הרופאים שקוד אכילה צריך לעסוק במלאכה וזה עוזר אל העיכול וכמ"ש יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, ועי' בגיטין ס"ז ב' גדולה מלאכה שמחממת את בעלי', ובנדרים מ"ט מלאכה מכבדת בעלי', וכ' באיוב ה', אדם לעמל יולד, ואף שדחז"ל בסנהדרין צ"ט על תורה מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולמה נקרא תורה תושי' שמתשת כחו של אדם, ובנדרים מ"ט. מאן קצירי ומריעי רבנן (ומזה הטעם נהגו להתנועע בשעת לימוד. ועי' בכוזרי מאמר ב' סי' ע"ט נענוע להעיר חום הטבעי ויתעוררו הכחות ע"ש ועי' זה"ק פנחס דרי"ח ב' דכל עממין לא עבדין נענע אלא ישראל כד לעאן באורייתא נשמותיהן דישראל אתגזרו מגו בוצינא קדישא דדליק ונהורא בשרגא כיון דאתאחדא גו פתילא לא שכיך אלא מתנענע נהורא לכאן ולכאן. וכ' נר ה' נשמת אדם, ואתם קרוים אדם ולא אוה"ע עש"ה, ועי' בס' נשמת חיים לר' מנשה בן ישראל מאמר ג' פרק א' מ"ש בזה, וע"ע במדרש תלפיות). וע"ע ב"ר פרק ע"ד ותנחומא ויצא חביבה מלאכה מזכות אבות, וגדול נהנה מיגיע כפו יותר מיר"ש ברכות ח'. ובחרת בחיים זו אומנות, ירושלמי פ"א דפאה. כל מי שיש בידו אומנות דומה לכרם גדור וכו' תוספתא פ"א דקידושין שב שני הוי כפנא ואבבא דבי' אומנא לא חליף סנהדרין ז'. ובפ"ב מ"ב דאבות ר' גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון, דקדקו להודיע שם אביו אשר לא כן עשו בימי התלמוד בכל מקום כי הודיעו בקצרה ר"ג ברבי, ר"ש ברבי בסוף מכות. ורצו להודיע מי הוא האומר בן נשיא ועשיר מופלג בכל זאת יזהיר על המלאכה. ומצד זה חפץ יעקב בגשמיות בברכות אביו, שלכאו' מה החרדה של אמו הצדיקת לשליח מדנים בין אחים עבור גשמיות של עוה"ז, אך רק כי עניות מעבירות ע"ד קונו וחפץ יעקב בשליחות הנפש שיוכל לעבוד ה באמונה להנות גם מעוה"ז שיוכל לישב בשלוה ולעבוד ה':

יט) בזעת אפיך תאכל לחם. עי' בס' תולדות אדם ח"ב פ"ב להגר"ז מווילנא דכאן כ' אפיך מלא ביו"ד ובפ' בשלח (ט"ו ח') וברוח אפיך נערמו מים ג"כ מלא, סימן לדבר קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף זה מלא בזיעת אפים וזה ברוח אפים ע"ש:

שם כי עפר אתה, בחות יאיר בקונ' ההספדים כ' דבתהלים קט"ו יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, יל"ד למה דוקא לחסידיו ולא לצדיקים, וי"ל דאי' במדרש עפר אתה ואל עפר תשוב אחר הקב"ה לאדה"ר קומץ עפר גזולה בידך לך תשוב לבעלים, ובב"ק ד"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות, ובברכות דל"ה כ' לה' הארץ ומלואה, וכ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ומשני כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה, וא"כ צדיק מוכרח למות מכח גזירת ואל עפר תשוב להחזיר הגזילה, אבל בחסיד דקיים מילי דברכות ושוב אין גזילה בידו ולמה ימות. ובעבור זה קשה בעיני ה' המותה לחסידיו:

כ) חוה ערש"י דשייך לעיל גבי ויקרא אדם שמות וכו' ראיתי לפרש דהנה לא נודע דבר כ"א מהפיכו דלא נודע האור כ"א מהחושך והמר ממתוק, והנה שם גבי ויקרא אדם שמות לכל וכו' עוד לא נודע ענין המיתה לכן לא שייך לקרא לה חוה שהיא אם כל חי, אבל כיון שהפסיק הענין ומספר מענין עה"ד שנגזר חיתה בעולם כמו שמסיים כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אח"כ אמר שקרא שמה חוה כי היא היתה אם כל חי:

נא) כתנות עור ערש"י וראיתי בספר ישן צפנת פענח ערך אדם וחוה דלמה הלביש הקב"ה רק בשל עור דפסקינן דערום אסור לברך. וג"כ חייב אדם לברך על מלבוש חדש שהחיינו, וגם קיי"ל דכל הברכות צריך להיות עובר לעשייתן, וגם פסקינן דאין מברכין על בגד של עור משום צער בע"ח, ולפי כל זה לא הי' יכול הקב"ה להלביש את אדם מלבוש הראשין שהלבישו כי אם דוקא של עור ולא זולתו דבמלבוש אחר לא הי' יכול אדם לברך עובר לעשייתן דהי' ערום, לכן התחכם הקב"ה והלבישו בבגד של עור דל"צ שהחיינו ע"ש באריכות, ובס' חנכת התורה בהשמטות אות רכ"ד הביא מ"ד מכאן שיחידים הי' בעולם וכ' לפרש דמשום לא ילבש גבר כלי אשה אסור להיות לשניהם בגדים שווים, וק' דכ' וילבישם דמשמע דלשניהם הי' בגדים שווים וצ"ל דהטעם דאם שווים יתערבו אלו עם אלו ומלאה הארץ זימה, וא"כ כאן דיחידים היו בעולם וליכא חשש בכה"ג ליכא איסור, ובס' ישועות מלכו בלקוטים דע"ו הא דהמנהג בא"י בל"ג בעומר לשרוף בגדים על קברו של רשב"י, כמו שאדם וחוה קודם החטא הי' ערומים ולאחר החטא