פרדס יוסף בראשית מט

האמין לחוה. ואי"ל דאזלי' בת"ר אילנות דלאו מעה"ד הא הוי קבוע אך ע"א נאמן וכ' תוס' ריש גיטין דילפי' מנדה, וא"ש בזה המדרש פליאה לא חטא אדה"ר עד שהראה לו דם נדה, ומהנ"ל מוכח דע"א נ"ב וא"ש. אך דעת הפוסקים דאשה א"נ ואין ראי' מנדה ערמב"ן ריש גיטין ויו"ד סי' קכ"ז ברמ"א. אך י"ל מצד כל דפריש, ואי"ל דהוי קבוע דהא לא לקח ממקום הקביעות והוי כנמצא ביד עכו"ם. אך לפמ"ש הקצה"ח סי' רצ"ב סק"ב דהא דנמצא ביד עכו"ם היינו דוקא בנבלה שהוא אינו מוזהר, אבל באבמה"ח דגם הוא מוזהר והספק גם עלי' הוי כפירש לפנינו ואמרי' קבוע ע"ש וה"נ דחוה מוזהרת על עה"ד שוב אין להתיר מצד דפריש. וא"ש הפ' ולאדם אמר כי שמעת לקול וגו' אשר צויתיך לאמר לא תאכל האי לאמר צ"ב ועי' במיני תרגומא מ"ש בזה ולהנ"ל י"ל דהשי"ת הוכיח לו שאין לו התנצלות שמתחלה הי' שוגג ואח"כ נכנס בו יצה"ר דגם התחלה היה בפשיעה כיון דצוותיך "לאמר'" שתאמר לחוה וגם היא מוזהרת והוי קבוע ול"ה לו לשמוע ולאכול:

שם ואכל. במדרש אכלתי ואוכל עוד ותמיה ובס' דרוש שמואל הביא בשם הר"ר העשיל ז"ב דאיתא במפו' אחרי אשר לא הורשה לו לאכול מעה"ד הוי כאילן של הקדש, (ועי' הקדמה לים התלמוד והבאתי לעיל (ג' ג')( ואיתא בגמ' הזיד במעילה במיתה דברי רבי לכן נקנסה עליו מיתה ואיתא במעילה דף כ' נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, וזה שהשיב האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי והיא מעלה מעל ולא אני לכן ואוכל עוד באופן זה דהא אצלי אין כאן איסור ע"ש:

ובפשוט י"ל עפמ"ש בבעה"ט מן העץ שחוה הכתה לאדם עם עץ, ואונס רחמנא פטריה ואמר דאם יאנסו אותו מכאן ולהבא ג"כ יאכל אם יהי' אנוס. וראיתי בקובץ דרושים ח"א כרך שני סי' מ"ח עפמ"ש בידי משה דאדה"ר אכל רק ח"ש וסבר שמותר מה"ת, וצ"ע דהא קיי"ל ח"ש אסור מה"ת, ונ' עפ"ד החכ"צ סי' פ"ו דח"ש אסור רק בעשה בעשה להחשיב את האיסור, ועי' בישועות יעקב או"ח סי' ש"א סק"ג. ובחוו"ד סי' ק"ד כ' דהיכי דאכל גם היתר אחר הח"ש איסור שאין כאן איסור תורה כיון דחזינן דלא אחשבי' ע"ש. ולפי"ז י"ל דהיכי דבדעתו לאכול עוד היתר מותר מה"ת דהרי אין כאן הוכחה דלהחשיב הח"ש איסור (ורק אם בדעתו לאכול עוד ח"ש איסור כ' בירושלמי פ"ו דתרומות דגם ר"ל מודה דח"ש מה"ת) וא"ש המדרש דאדה"ר התנצל אכלתי רק ת"ש "ואוכל" בדעה לאכול עוד היתר ולא חשבתי את הח"ש איסור ולא עברתי על דבריך ע"ש:

וגם י"ל דבטלו עה"ד ברוב היתר ואכלו, והא דאין מבטלין איסור לכתחילה רק מדרבנן ע' ביו"ד סי' צ"ט, אך הא הי' דבר חשיב ולא בטיל, ואי"ל דדבר חשוב ל"ב רק מדרבנן ז"א לפמ"ש החידושי הרי"מ בישוב קו' תוס' ב"מ ד"ו ב' ד"ה קפץ, דכל שהתורה הקפידה למנות כמעשר בהמה ל"ב מה"ת, וכן י"ל דהחשיבות של עה"ד מפורש בתורה כי טוב העץ למאכל וגו', וי"ל דל"ב מה"ת. ואפ"ל דכל החשיבות הי' דע"י אכילתו ממנו נפקחו עיניהם, ולאחר שכבר אכלו ונפקחו עיניהם שוב ל"ה ד"ח ובטל שפיר ברוב, וז"ש אכלתי ואוכל עוד דבאמת אכלתי ע"י ביטול ולא ידעתי שיש איסור בזה, ורק עכשיו נודעתי שדבר חשוב ל"ב, אבל עכשיו שנפקחו עיני שוב אוכל לאכול עוד ע"י ביטול דלא הוי ד"ח:

יג) השיאני עי' בהגהות מהר"צ חיות סוטה ד"ט. על רש"י שם נחש נתן עיניו בחוה ובא עליה דכ' הנחש השיאני וכן אי' בשבת דקמ"ו ב'. יבמות ק"ג ב' ע"ז כ"ב בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, אולם הלימוד של רש"י מן נחש השיאני לא נמצא שם. ורש"י בשבת פי' ג"כ דמשמע לחז"ל מהא דנחש השיאני כמו שפי' כאן, ועי' מהרש"א שכ' רש"י הוצא דרשה זו מפדר"א ועי' ב"ר ספי"ח הנחש ראה אדם וחוה ונתאוה בה ע"ש:

יד) ועפר תאכל כל ימי חייך, לכאו' ק' אם זה טבעו הוא כבשר וירקות א"כ הקללה לברכה יחשב כי יש לו תמיד מן המוכן וא"צ לחפש כמו שאר בפ"ח, אך זה טעות אם רגש החמדה ילקח ממנו חיי' עלי' למעמסה וחכמי הטבע המציאו שזאת הסבה שארסו ממית שכל ימי חיי' בכעס ועי"ז זורק מרה וממית כי רגש תשוקה וחמדה רגש הכרחי טוב לקיומו של עולם וז"פ בורא נפשות רבות וחסרונן, כי יש ברכה בזה שאדם מרגיש שחסר לו. ואוי לאדם שאינו מרגיש בחסרון, וגם יוכל אדם לחמוד אם רק יוכל להגיע לזה וז"פ בשמים ממעל שבעניני שמים עליך להביט ממעל ממי שגדול ממך ותתקנא בו, ועל הארץ מתחת תביט מתחת באנשים עניים ממך. וראיתי בשם החידושי הרי"מ ז"ל דהקללה הי' דל יהי' להנחש שום חיבור עם הקדושה כמ"ש כפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם והקב"ה אמר