פרדס יוסף בראשית מו

וגם אמרה מפרי עץ הגן נאכל, דאי' באו"ח סי' תרי"ב דאין להחמיר בנגיעת אוכל ביוה"כ ולא דחי לחמץ דמותר בכל מאכלים אבל ביוה"כ ואסור בכל מאכלים לא ישכח, וזה רמזה חוה כיון דהותר לאכול מכל עץ הגן ורק מזה אסור א"כ יש חשש בנגיעה כמו בחמץ. ועי' בשו"ת מים חיים בקונ' אוצרות חיים ביתר ביאור:

והנה הר"מ בפ"ב ה"ט מממרים כ' דהאומר בשר עוף בחלב מה"ת עובר בבל תוסיף, והראב"ד ס"ל דרק במ"ע כגון ה' פרשיות בתפילין שייך ב"ת אבל דבר שהוא אסור משום סיג ותק"ח ל"ש ב"ת, וע"ש בכ"מ, ועי' במנחת חינוך מ' תנ"ד בזה ויש ראי' מכאן להר"ם מדהוסיף אדם נגיעה להאדר"נ או חוה לפי מדרשתינו ועשו שלא כהוגן. ולהראב"ד מותר להוסיף, אך אין למדין הלכה מדברי אגדה. וניחא הא דרש"י הביא דהוסיפה על הציווי שכ' אל תוסף על דבריו שנ' במשלי ולא הביא הלאו דבל תוסיף הנאמר בתורה, ולהנ"ל י"ל דבתורה י"ל כפי' הראב"ד דרק במ"ע שייך ב"ת אבל אם מוסיף בתורת סיג אפשר דאינו בכלל ב"ת אבל ממשלי דכ' אל תוסף על דבריו דהמשמעות משמע דאסור להוסיף על הציווי, א"כ גם סיג וגדר בכלל. וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רנ"ו ובשל"ה הק' עה"ת:

וראיתי בס' ישועות מלכו הנדפס כעת מהגאון מקוטנא ז"ל בלקוטי תורה שכ' על הא דא"ט למסית, דהק' המפו' הרי על הסתה חייבה תורה ומה זו טענה דברי הרב כו' דכל מסית יציל עצמו בטענה זו, ותי' דמצינו באדם וחוה שהשי"ת בא עמם בדברים והשיבו, ואף שהי' בלתי מספקת לפטרם מעונש, בכל זה הורה השי"ת בזה דרך לשופטים שיבואו בדבריהם עם הנידונים פן ימצאו להם זכות כחו שפרש"י בדור הפלגה (נח י"א ה') וירד ה' ע"ש אבל בנחש לא מצינו שום מו"מ וכמ"ש בב"ר פ"כ שהבאתי לעיל קפץ עליו ופסק הדין והא גם לו הי' תשובה דברי הרב כו' ואף שאינה מספקת מ"מ גם תשובת אדם וחוה ל"ה מספקת מ"מ בא בדרך מו"מ עמהם ומזה ראי' שא"ט למסית ופח"ח. וע"ע בס' מירא דכיא פ' משפטים דבר נכון:

ה) רש"י כל אומן שונא בני אומנתו, עי' ס' דורש לציון דרוש י"א שחטא אדם הי' בכפירה ברבש"ע, כי ניסת והודח מנחש לאמור והייתם כאלקים, ומשם הודחו כל הברואים לכפור ביחידו של עולם, והטעם למה בא סמא"ל לתוך הנחש ולמה לא עשה כמעשהו בכל יום לפתות האדם בלי אמצעי רק שכוונתו היה לעשות מג"ע עיר הנידחת ע"י כפירתו של אדם וקיי"ל שאין נעשית עה"נ עד שיהי' מדיחיה מתוכה, וס"ס לא הי' דירתו בעוה"ז כי קודם חטא אדה"ר הי' ס"ם מהנשרפים לכך בא בתיך הנחש שידיחנו הנחש שדירתו כאן והוי מדיחיה מתוכה:

ועשו"ת הררב"ז ח"א סי' רנ"ו שאלת ממני על חטא אדה"ר לפי הפשט כי אין לנו עסק בנסתרות, דק' לך יציר כפיו של ה' ואחר כל הכבוד אשר היה לו כמ"ש חז"ל איך יתפתה אחר עצת אשתו ויעבור על מצוה קלה. תשובה אמת כי בזהר ותקונים הזכירו בזה דברים עמוקים ונוראים אשר אין לנו רשות לדבר בהם. לכן ראיתי לסדר לך דעתי כדי שיתישב על הלב ועל פשטי הכתובים, דע כי דבר מושכל הוא כי כל הוה נפסד ולבסוף יחזיר כל דבר אל יסודו הראשון אשר ממנו לוקח כ"ש אדם המורכב מד' יסודות וד"ז נתברר לאדה"ר באין ספק, ומ"ש לו ה' ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה מקרית הוא כי מיתה טבעית אין מנוס מחנה, וכבר דברו הראשונים מזה ואפי' לדעת האומרים כי הי' אפשר להיות נצחי, מ"מ אדה"ר לא ידע מזה אלא שקל בדעתו כי העליונים נצחיים, ומה שמורכב מחומר בן מות הוא ולו חי אלף שנים א"כ ברור אצלו שלא יהי' קיים באיש, גם ראה בע"ח מזדווגים במינם ונתברר אצלו אע"פ שאינם קיימים באיש יהי' קיימים במין, והוא לא היה יודע את אשתו ולא יהי' קיים לעולם ולמחר ימות וילך לו בלא חמדה גם ידע בבירור אשר נטע אלקים בגן עץ החיים אבל לא ידע מקומו והכי משמע קרא ועה"ח בתוך הגן שלא היה לו מקום מסוים ובטענה זו הסית הנחש את חוה דכ' והייתם כאלקים כלו' נצחיים ויודעים טוב ורע ואכלה מן העץ ונתוסף בה דעת ורוח חדשה והגידה לאדם והכיר בה אדם שנתוסף בה דעה ואמר בלבו ע"י שאוכל מן העץ יהי' בי דעת להכיר מקום עצה"ח ואוכל ממנו ואהיה קיים באיש משרת לפני ה' כאחד ממלה"ש שעומדים לפניו תמיד ואפשר יותר ולכן אמר מוטב אעבור על מצוה זו ואשוב כי אין דבר שעומד בפני תשובה כדי להשיג השגה אשר אין ערך עלי', וז"ש כי שמעת לקול אשתך שאמרה לך ע"י שאכלה נתוסף בה דעה וע"י שתאכל תהי' כאלקים, וז"ש קרא ועתה פן ישלח ידו ויקח מעצה"ח וחי לעולם שמעינן מיני' תרתי חדא שע"י שאכל מעה"ד ידע ויכיר עה"ח ויאכל ממנו, ונשמע נמי שזה היה דעתו מתחלה ומנעו ממנו לגרשו מג"ע כדי שלא יהיה חוטא