פרדס יוסף בראשית מה

נפק"מ, ועוד איתא שם שנידן בסנהדרין וג"כ תמוה דלמה לא דן לנחש ה' בעצמו. וכ' בערבי נחל בדרוש ב' לשה"ג, ע"פ קו' הש"ך הנ"ל דבדין שמים המשלח חייב, ול"ה טענתו טענה דברי הרב כו', וי"ל דזה ברור הא דאשכחן בכמה דוכתי דחמור ד"ש מדיני אדם, ז"ד במשפט הנעשה בפני ב"ד שלמעלה. אבל ה' בעצמו שהוא רחום וחנון אינו דן כחומר ד"ש. ואע"ג דד"ש נמי הוא מאמר פיו שנותן לב"ד שלמעלה כח לשפוט אבל מ"מ משפט היוצא מאתו ית' דן כקולי בני אדם, ואדרבה איפוך נמי היכי דיש חומר בד"א מד"ש דן כקולי ד"ש, וז"פ משפטי ה' אמת צדקו יחדיו שני הצדקות ביחד צדקות ד"א וצדקות ד"ש. וא"ש דגמ' סנהדרין ס"ל כיון דכ' ויאמר ה' אלקים אל הנחש. משמע שה' בעצמו היה דן ושפיר היה יכול הנחש לטעון דברי הרב כו' אע"ג דלד"ש ל"מ זה. מ"מ במשפט של הקב"ה בעצמו לא יחמור כמו בד"א. אבל המדרש בא ליישב קו' הגמ' אמאי לא ניצל הנחש בטענה דברי הרב כו'. ואמר המד' שנידן בסנהדרין. ממילא דנו אותו בד"ש ול"מ דברי הרב:

אכן הפני יהושע בקידושין כ' דהא דבשליחות לד"ע השליח חייב בד"א והמשלח בד"ש אין הפשט ששניהם חייבים זה בד"א וזה בד"ש, רק הכוונה או זה או זה, ואם קיבל השליח עונשו בד"א פטור המשלח ביד"ש, וא"כ קשה נהי דדנו הנחש בסנהד' ודנוהו בד"ש. מ"מ הרי אח"כ קילל ה' לאדם וחוה ואחר שהם קיבלו ענשם יפטור הנחש, לזה אמר המדרש דמיד כשקילל לנחש מיד נענש הנחש. ול"ק איפכא למה נענשו אדם וחוה אחר שקיבל הנחש עונשו לפמ"ש הפנ"י הנ"ל. אך ז"א דהכל מודים באומר לשלוחו צא אכול חלב ששליח חייב דנהנה. וא"ש הכל. ועמ"ש בפ' חיי שרה (כ"ג א'):

ועי' שו"ת אור המאיר סי' מ"ט שהקשה לו אחד דניחא שהקב"ה לא טען דאין טוענין למסית אבל מ"ט לא טען הנחש בעצמו דהי' ערום. רק דבמד"ר פ"כ אי' דהקב"ה לא נשא ונתן עם הנחש רק קפץ עליו ופסק לו הדין, מבואר דבאמת הי' טוען אלא שהקב"ה פסק עליו הדין קודם שירד לטעון, ובגמ' דידן משמע דלא טען לו הקב"ה אבל הנחש בעצמו לא הי' לטעון רק דחוה הוסיפה נגיעה ולפ"ד הנחש דגם נגיעה אסור ל"ה לנחש טענה דהא בד"ש חייב דאמרינן ישלד"ע ולכך ל"ק אמאי לא, טען הנחש רק הקו' אמאי לא טען הקב"ה דהאמת נגיעה מותר ורק אכילה אסור ובהנאה אשלד"ע אף בד"ש וע"כ שא"ט למסית:

עי"ל לפמ"ש המשל"מ שם דדוקא בעבד המשלח מעשה כגון בשוכר עדי שקר חייב בד"ש אבל בדיבור לבד פטור המשלח אף בד"ש, ואי' ברש"י ובב"ר פי"ט דהנחש דחף לחוה לעץ ואחר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' א"כ נגיעה של חוה הי' ע"י מעשה של נחש, ולפי דעתו דנגיעה אסור ול"ה לו טענה, דהא בד"ש ישלד"ע במעשה, אבל לפי האחת דרק אכילה אסור ל"ה רק דיבור דהא אכילה הי' רק ע"י דיבור של הנחש, ופטור אף בד"ש ומפני מה לא טען הקב"ה אע"כ דא"ט למסית. וקדמו בזה בס' אמרי בינה עה"ת בשם הגאבד"ק לבוב ז"ל. וע"ע בשו"ת גור ארי' יהודה חו"מ סי' ל"ג דבר נכון, ובס' בנין אריאל, ובס' נועם מגדים עש"ה:

ובעיקר קו' הש"ך הנ"ל על הטענה דבר הרב הא ביד"ש ישלד"ע, י"ל לפ"מ שהק' המפו' למה קלל ה' לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך הא קלבדר"מ דהא חייב מיתה ואמאי יענש עוד בדיני ממונות. וי"ל לפמ"ש הש"ך בסי' כ"ח סק"ב דבקלבדר"מ חייב לצאת י"ש בתשלומין וא"ש דאדם חייב בד"ש. וא"ש הא דקלל ה' לנחש על גחונך תלך וכו' הא רש"י פי' בפסוק ו'. שנתנה לכל החיות לאכול א"כ הנחש ג"כ אכל וקלבד"מ דחייב מיתה, ולהנ"ל א"ש דבד"ש חייב. ואפ"ל הא דבידי שמים אמרי' ישלד"ע דוקא היכי אי הוי חיוב בדיני אדם הוי אמינא דברי הרב כו' ופטור מד"א וחייב בד"ש. אבל היכי דלא חייב אלא בד"ש אז הם מודים דמחמת דברי הרב כו' פטור אף בד"ש ולפי"ז א"ש דבהל' עדות חייב בד"א לכך מתמת דברי הרב כו' אינו פטור מד"ש. אבל הנחש אינו חייב רק מד"ש לכן מחמת דברי הרב הי' יכול לפטור אף מד"ש. ולפי"ז מדויק הלשון בגמ' הרבה טענות הי' לנחש לטעון והק' המפו' דהי' רק טענה א' דברי הרב כו' ולפמ"ש ניחא דבאמת הטענה דברי הרב לבד אינה טענה דמ"מ חייב בד"ש, וגם הא קלבדר"מ, ורק דטענה זו לבד נמי לאו טענה הוא דמ"מ חייב בד"ש אלא בשני טענות אלו הי' לפטור עצמו דיכול לטעון דקלבדר"מ וא"ת דחייב בד"ש הי' יכול לטעון דברי כו' דעל ד"ש זאת היא טענה טובה וא"ש היטב:

ובס' עיון יעקב על ע"י סנהדרין סי' ח"ד כ' על הקו' מה הרבה טענות, דיש להקב"ה הרבה תוארים אב אדון רב מלך בורא ואלקי וכדומה וע"י כולם הי' לו להשיב דברי אב ובנו כו' דברי אדון ועבדו כו' דברי חי שומעין ע"ש ובס' אהבת איתן, בע"י דפוס ווילנא ובלקוטי שושנים עה"ת. ובכת"א כ' הא דהוסיפה חוה נגיעה