פרדס יוסף בראשית מד

שם כי מאיש לקחה רש"י מכאן שנברא העולם בלה"ק, עי' רמב"ן תשא (ל' י"ג) עה"פ בשקל הקדש שהביא חו"נ דנקרא לה"ק שלא ימצאו בו שמות לאברי המשגל רק בכנוי. והוא דחה דהו"ל לקרות לשון נקיה, אלא מפני שדברי תורה ונביאות וכל דברי קדושה בלשון ההוא נאמרו וכן מלאכי' וצבאי' לכלם בלשון ההוא ע"ש. ועי' בס' מיני תרגימא הביא ס' מסרת המסרת בלוחות שניות בהמין הז' האריך בענין לה"ק ע"ש ולא ראה המו"נ ורמב"ן הנ"ל. ועי' בעטרת זקנים או"ח סי' תל"ד אות ג' דתרגום אינו בכלל לה"ק ומקרי לשון טהור פ"ש, וע"ע באגרת הטיול לאחי המהר"ל מפראג אות ל' מ"ש בזה:

כד) ודבק באשתו. הראב"ן ריש כתובות הביא דארוסה לא חקרי אשתו, וז"ש ואסר לנו את הארוסות. ועי' ברביד הזהב תמה מפ' ויצא (כ"ט כ"א) הבה את אשתי, ומפ' תצא בנערה המאורסה כ' אשר עינה את אשת רעהו. ועי' ברשב"ץ ח"ב סי' רכ"א הביא ראיה מזה בגט ארוסה שכ' אנת אנתתי, וע' בתרומת הדשן סי' רכ"ט ובאה"ע ר"ם נ"ה ומ"ש בפ' ויצא ע"ש:

כה) ולא יתבוששו, ערש"י, ובדברי האלשיך כאן. עי' בס' אמרי הצבי על ב"ק דצ"א ב' אית ל"ח בזה:

ג ) ג) לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. רש"י הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון הוא שנ' (משלי ל') אל תוסיף על דבריו, ובסנהדרין דכ"ט אין טוענין למסית מנחש דהרבה טענות הי' לו לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען הקב"ה לפי שלא טען הוא, ומה הול"ל דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין, מנין שכל המוסיף גורע שנא' לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, ועי' כלי יקר שהק' דאם חוה הוסיפה נגיעה וא"כ איך נתפתתה כשם שאין מיתה בנגיעה כך באכילה הא היא ידעה האמת, וכ' דהיא לא שמעה מה' רק אדם אמר לה והוסיף לה נגיעה כד שלא תבא לידי אכילה, והי' סברה שהכל מפי הגבירה ע"ש, וכ"כ בתורת חיים סנהדרין. ובמח"כ נטלם מהם דמפורש הוא באבות דר"נ פ"א דאדה"ר הוסיף נגיעה וע"ש בבנין יהושע, ובס' זרע יצחק על משניות פ"א מי"ז מאבות, ובנח"ק, וביש סדר למשנה על משניות שם:

ועי' מהרש"א סוטה ד"ט ב' שהביא רש"י שהנחש נתכוון שימות אדם שיאכל הוא תחלה וישא את חוה, וקשה דהא משמע שהסית חוה לאכול ממנו וא"כ גם היא תמות וי"ל דציווי לאדם שלא יאכל הי' קודם שנבראת האשה, ומיהו גם חוה נצטוות שהרי נענשה, ואדם הוסיף נגיעה כמ"ש באדר"נ והנחש יעץ עצמו דאת אדם לא יוכל להכשיל שהוא יודע האמת דמותר בנגיפה והי' סבר כיון דלא נבראת חוה בשעת הציווי אף אם תאכל לא תמות, אלא לפי סברת אדם וחוה שגם היא בכלל הציווי אחר הנחש להטעות ודחף לחוה ולא תמות בנגיעה ותאכל ג"כ ואחר שתאכל ולא תמות גם אדם יטעה שאין ממש בציווי ה' דלפי סברתו גם האשה בכלל והרי לא מתה ויאכל הוא וימות ואז ישא לחוה ופח"ח. ובהקדמה לס' ים התלמיד על ב"ק אות י"א כ' דבר חידוד על קו' הנ"ל דאם חוה ידעה דמותר בנגיעה האיך השיאה הנחש, וגם הנגיעה הי' באונס, ואונס רחמנא פטרה, רק דאי' בברכות דל"ה כל הנהנה בלא ברכה מעל. וזאת הי' טעות חוה דאף דלא הזהיר על הנגיעה מ"מ כל המאכלים הם קדשי שמים רק דהתירה התורה לאחר ברכה אבל בעה"ד דלא תאכל ממנו שוב הוי קדשים ואסור אפי' בנגיעה, ובקידושין דמ"ג אמרי' אפי' ישלד"ע מ"מ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי', והק' שם בתד"ה שלא, ממעילה דשליח נהנה ומשלחו חייב ובמעילה לכ"ע ישלד"ע. ותי' דבמעילה חייב על ההגבהה ולא על אכילה, וא"ש דאמר מנין כל המוסיף גורע וכו' ואין הפי' כרש"י כשם שאין מיתה בנגיעה כו' דעיקר חסר מן הספר אלא ה"פ כיון דסברה דנגיעה אסור דקדשים הם ושוב ישלד"ע והמשלח הנחש חייב, דאי לא הי' אסור רק אכילה לכ"ע אין שלד"ע ולא הוה חוה אוכלת, אבל כשסברה שנגיעה אסור וחייב על הגבהה וישלד"ע וא"כ בזה שהוסיפה גרעה וא"ש דאמר אדם היא נתנה לי מן העץ ואוכל וק' האם בשביל זה היה מותר לעבור אציווי השי"ת רק להנ"ל א"ש דאין מועל אחר מועל בקדשים ואין בו איסור. וא"ש נמי דכ' ותקח מפריו ותאכל דלא רצתה לאכול במחובר דאז לא יהי' הגבהה ותתחייבת דנהנת אבל כשתלשה כבר הי' מעילה ופטורה על אכילה דישלד"ע במעילה:

ובש"ך חו"מ סי' ל"ב סק"ג הק' הא אף דאשלד"ע מ"מ בדיני שמים חייב המשלח וא"כ הנחש שנידן בדיני שחים מה הי' מועיל לו הטענה דברי הרב כו' ובמשל"מ פ"ב ה"ג מרוצח כ' דאף דישלד"ע מ"מ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי', וא"כ ה"נ דחוה אכלה הנחש פטור מד"ש:

ובמד"ר אי' בשעה שאמר ה' על גחונך תלך, ירדו מלה"ש וקצצו ידיו ורגליו וכו' וקשה הלשון בשעה דמשמע שמיד נחרץ משפטו ומה