פרדס יוסף בראשית מב

אותו אלא תחלה כו' אלא אגיד לך בו ב' ענינים ושניהם אמתים לענ"ד. דע כי דברי הכתובים ודברי האגדות דרך רמוזים וציורים גשמיים לצייר הענין בנפשות וכדי להעיר כי ברא הכל בהשגחתו על תכלית השלימות כנה הדברים לדבר מכוון במחשבה ובהתבוננות החכמה איך יעמדו על השלימות וכן תמצא לרז"ל באגדות ח"ב, ואחר כי בהיות האדם כאלה הי' אחר מחשבה והתבוננות, ושהי' המחשבה לבראות ב' כלו' זה לעצמו וזה לעצמו ולהיותם עומדים לעצמם בלי שיקבל זה מזה ושלא יולידו זה חזה, כי צורת הזו"נ לענין כשמש וירח ואח"כ חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא העיקר ביצירה לבדו. אלא להיות הוא פועל והנקבה ככלי ועזר בו בפעולותי' והוא בענין המחשבה והחעשה כחמה ולבנה ושאמרו רז"ל שאחרה לבנה רבש"ע א"א לב' מלכים להשתמש בכתר א' ואמר ה' לכי והמעטי עצמך שהיא אינה אלי' ככלי להיות השמש פועל בה והיא מקבלת ממנו, והוא שנרמזו ליוסף בחלומו יעקב ורחל לשמש וירח שהם כמותם בלי ספק, ודי לאיש שכמוך במעט רמז, וז"ש ר' אבוהו כי הכ' שאמר זו"נ בראם הוא במחשבה לבראות ב' זה לעצמו וזה לעצמו, ואח"כ לא נבראו במעשה אלא א' שהוא הזכר ואין הנקבה נחשבת בבריאה שאינה אלא בדבר הטפל לעיקר וליקח ממנו ולצורך חשמישו והוא שקראוהו רז"ל זנב, כענין לראש ולא לזנב, עם היותה זנב באמת ונבנית ממנו. עי"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא ב' כעין יצירת שאר בע"ח שנברא הזכר בפ"ע והנקבה בפ"ע ואח"כ לא נברא רק א' לומר שתהי' אשה לקוחה מגופו ומצלעותיו להיותה כא' מאבריו ולהשתוקק בתועלת בעלה ובעל משתוקק לתועלתה, והוא שכ' עצם מעצמי ובשר מבשרי ע"כ יעזוב כו' ר"ל ע"כ נבראת עצם מעצמי להיות הדבקות בהם אמת וחזק יותר מדביקת הבן לאביו ואמו שהוא מגופם, כי זה יותר דבר שנלקח חלק ממש מאברי' וכבר קדם לפי' זה הרב ר' אברהם בס' בעלי הנפש והוא נכון ומ"מ לא נחשב אדם וחוה בבריאה רק אחד עכ"ל:

ובשו"ת בשמים ראש סי' רכ"ט שאלתני באגדה תחלה עלה במחשבה לבראות ב' כו' וכי ח"ו המלכה לפני ה' במחשבה ב' וברא א' וחזר ועשה ב'. תשובה. לא ידעתי תימה כי אין כאן המלכה כי כבר במחשבה היה שיהי' ב', כאשר נעשה לבסוף, ואין אמירת לא טוב היות אדם לבדו עצה חדשה אלא לפי שנברא יחידי, ואח"כ לוקחה זאת מצלעועיו, אומר הקרא בלשון כאלו עכשיו נתיעץ כן עכ"ל:

יט) נפש חיה הוא שמו. ערש"י. ועי' בינה לעתים דרוש י"א ול"ה דברים נעימים בזה. ועמש"ל (ב' ז') בזה:

כב) ויבן ה' את הצלע, עי' בהקדמה לטור אה"ע הטעם שכל הברואים נבראו שנים, ואדם יחידי, ויקח אחת מצלעותיו לאשה, הוא כמ"ש הראב"ד בס' הנפש שזהו לטובת האדם. שבהמות יען שנבראו שנים לכן אין הנקבות מיוחדות לזכרים, ואינן עומדות לשמשו אבל האדם מפני שהאשה נעשית מאחת מזרועיתיו היא מיוחדת לו והיא לו לעזר, וזש"ה לא טוב היות האדם לבדו. פי' שלא טוב שיהיה האדם והאשה כל אחד לבדו כשאר בהמות רק אעשה לו שיהי' לו עזר כנגדו שתעמוד יומם ולילה. וע"כ יעזוב איש וגו' יען כי היא א' מאברי' עכ"ל בקיצור:

ועי' בס' תולדות אדם מהגאון ר' זלמן מווילנא פי"ב, שהביא מחז"ל בנדה דמ"ה ב' ויבן וגו' בינה יתירה נתן לאשה יותר מבאיש ע"ש, ופלא ליחס זאת לאשה יותר מאנשים, ועוד אחר שמינו כמה חסרונות בנשים מביא שיש בהם בינה יתירה הלא דבר הוא, ורק ידוע כי ההתחלה והשורש אף שהוא קטן בכמותו רב הוא באיכותו וטעות שנפל בהתחלה הוא גדול מאד אח"כ, עד"מ, הלמודים העמוקים מחשבון והנדסה אשר ע"י נדע מהלך השמש וירח וכוכבים כולם דבוקים זב"ז כשלשלת כמו ב' פעמים ב' הוא ד' ואם יקרה טעות לאמר שהוא ה', יותר שיהיה חרוץ להרכיב הרכבות בשכלו העחוק ירבה ויפרוץ הטעות עד למעלה ראש, ועתה יתכן שבתחלה מונה החסרונות שיש לנשים ואח"כ מביא החסרון היותר גדול כי נשים דעתן קלות ר"ל המושכלות הראשונות שלהם אינן על מכונם שהן קלים להתפתות ולטעות בהן, ובינה יתירה נתן להם שיש להם כח להעמיק בחדודי הרכבות וזה חסרון גדול, והוא מליצה יפה להראות כי החדוד רק טוב באמצעית שכל הפשוט והישר ע"ש:

וגם י"ל לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות שם ושני הנקבה לעונת נדרים פחות משני הזכר להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב, ועי' ג"כ בראב"ע אמור (כ"א ב') על לאמו ולאביו יטמא הא דהזכיר אמו קודם לאב כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב. ועי' בשבת דל"ב בהא דעל ג' דברים נשים מתות בשעת לידתן ע"ש, והראשונים כ' מה שבתחלה חיו הרבה שנים ואח"כ ימי שנותינו ע' שנה. לפי ששכל אנושי קצר מהשיג כל דבר ורק במשך הזמן יגיע להבין, והראשונים הי' להם קשה להבין הדברים