פרדס יוסף בראשית מ

ובכתבי אגדה שלי הבאתי לפרש הא דברכות דל"ד במקום שבעלי תשובה עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד, דידוע מ"ש הרמב"ם שדרך ממוצע יותר נכון "ועץ החיים הוא בתוך הגן וזה רק לההולכים בדרך הישר אבל החטים עקלקלותם. בתשובה צריכים לילך רק בקצה האחרון כמי מקל שנעקם עליך לנטותו עד קצה השני עד שתיישר אותו, וז"פ בב"ק ד"ס לעולם ילך אדם באמצע הדרך, ובשעת הסכנה בצדדי דרכים, בסכנה עלי' לילך בצד, ומשו"ה הצדיק הולך באמצע ובעל תשובה צריך לנטות אל קצה השני ומחילא הצדיק אין יכול לעמוד במקום שבע"ת עוחדים:

יא) שם האחד פישון. רש"י הוא נילוס. וכ' בס' אוצרות החיים שבא לתרץ דהול"ל שם הראשון כחו שדקדק רש"י בפ' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לכן כ' רש"י שזה הנהר הי' לו עוד שם אחד והוא נילוס, וא"ש הלשון שם הא' פישון כמו ושם הא' גרשום (יתרו י"ח ג') ושם א' אליעזר:

יב) אבן הבדלח, בס' תורת משה פ' משפטים כ' דר"ת "האי בעי די להוי חסידא לקיים מילי אבות ברכות נזיקין, ומרומז בפ' גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית (משלי כ"ח) גוזל אביו ואמו מילי דאבות ומנהגים, וחז"ל דרשוהו על הנהנה בלא ברכה (ברכות דל"ה ב') הרי חילי דברכות. חבר לאיש משחת ר"ת מבעה שור חפירה תבערה. שור בור מבעה והבער, הנזיקין:

טו) אכל תאכל, עי' פ"ז ד"מ בעכו"ם שהי' לו ג' מאות גרבי יין של פ' שנה, ושתה ר' יוסי ונתרפא אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים, וכ' במהרש"א לפי שיין זה שמור ע' שנים נתן למקום ברכה. ועוי"ל שבתחלה כשברא ה' האדם והניחו בג"ע לא השליט אותו בפירות ג"ע רק שיהי' שומר ג"ע וכשנטרד מג"ע השליט האדם בכל ומסר הכל בידו וע"ז נתן ברכה שחסר עולמו שמבחוץ לג"ע לאותן שהי' רק שומרים להיות להם עוה"ז לכל צרכם. והגרי"פ באוצר בלום הק' עליו דהא כ' מכל עץ הגן אכל תאכל, ותי' היינו בשכר השמירה כדין פיעל בשעת מלאכה ולא אח"כ ע"ש. ועמ"ש בפ' נח (ו' י"ב):

יז) מות תמות. ערמב"ן ובשו"ת חתם סופר ח"ו סי' ק"ר דברי רמב"ן מבוארים כי קטני אמונה אומרים אע"פ שהבורא סבה העולם, אבל אין העולם מחודש ולא נברא בחפצו אלא קדמת עולם כקדמותו ונצחיות עולם בנצחיות שלו וכשם שהנר סבה להצל ואין א' קדם לחבירו ולא נעשה הצל בחפץ הנר ורצונו אלא כ"מ שהנר דולק הצל עמו בזמן ומקום שוה, ה"נ הסבה עם המסובב, וכך הוא בטבע הענין, ומה שאנו רואים הפסד ההוית שבעוה"ז הם אומרים אין זה הפסד רק פרוד ההרכבה שהיסודות בעצמם לא נתחדשו ולא יפסדו, אך הרכבתם מתחדש מאלי' בטבע ומתפרד בהגיע זמנו באפס כחו ושוב יתחבר ויעשה ממנו צורה אחרת ושוב יתפרד ויופסד וילבש צורה אחרת וכן לעולם, ועלה של זית היום אפשר כי אחר מאות מהשנים יעשה אדם הגדול בענקים והאדם יתהפך לתפוח ולעשב השדה, ואפשר אוכל אדם פת לחם ואותו לחם הי' אבי אבי' לפני כמה דורות וכן הי' לעולם וכן יהי' עד עולם ולדבריהם יהי' אדם בן מות מעולם ואכילתו צריך להשלים הניתוך ממנו וקשה מאד לצייר ענין מיתה של אדם וכל ענין אדה"ר אין לו מובן כי לא תמצא ראשין ולא אחרון, אך המאמינים בחידוש העולם ברצין וחפץ המהוה כל ההויות כולם אין ההרכבה גורם פירוד והפסד ומי שהמציא מאין היסוד הפשוט ומקיימו בחפצו כאשר גזר עליו כל ימות העולם הוא אשר הרכיבם בחפצו וגזר על ההרכבה שתעמוד לעד לעולם בלי שום פירוד והפסד ולא הי' צריך לאכול להשלים מה שניתך ממנו כי לא יתך ממנו נתך אך האכילה הי' לתענוג ול"ה לחם חן הארץ כ"א רוחניות כמו המן במדבר והי' נבלע באבריהם אך אכילת פרי עה"ד גרמה לו חולשת הרכבה וממילא צריך להשלים חקו וחסרונו ע"י זיעת אפך תאכל לחם מן הארץ וכיון שהשלמת לתוכו ע"י ארציית א"כ ממילא עפר אתה ואל עפר תשוב עד דבלה בעפרא ויחזור ויחיה כמו שהי' קודם החטא ואז יאכל וחי לעולם שכולו טוב עכ"ל:

ועי' ס' יסוד האמונה והובא בס' מגן אבות על אבות סופ"ד דק' הל' הילודים למות והמתים להחיות, אמאי לא יאמר החיים למות, רק דק' דכ' מות תמות הא הי' חי אח"כ תתק"ל שנים, ובגמ' אי' שהאריך לו יומו של הקב"ה אלף שנה, וי"ל עפמ"ש בתויו"ט ולאן אתה הולך ולא אמר לאן אתה תלך, כי האדם בכל רגע ורגע הולך אל בית עולמו ומתקרבת מיתתו מיום הולדו, וז"ש בקהלת ויום המות מיום הולדו תיכף מיום הולדו מתחיל יום המות, א"כ קודם החטא היו השעות נקראים חיים דל"ה מעותד למיתה, רק אח"כ התחיל למות, וזה"פ מות תמות תיכף ביום אכלך, ול"ש לומר החיים למות דלא שייך תואר חיים מאחר שבכל רגע מתים אלא הילודים למות תיכף כשנולדו מעותדים למיתה: