פרדס יוסף בראשית שע

מרדות כמ"ש בתוספתא, ולכאורה י"ל דבהפרה רק מיגז גייז, ועברה עכ"פ איסור קצת אבל חכם עוקר נדר למפרע ול"ה כלל נדר ומשו"ה פטור אף ממרדות, אך ז"א דהרי אפי' אחר הקמת הבעל יכול החכם להתיר לה הנדר כמ"ש ביו"ד סי' רל"ד סעיף כ"ג. וא"כ גם באשה שנדרה בנזיר הי' בידה לשאול על נזירתה *) ואעפ"כ ס"ל לר"מ דלוקית מ"מ אע"ג דבאמת כבר הפר לה הבעל ול"ה כלל איסור במעשה, א"כ מכ"ש בנודר בנזיר ועבר ואח"כ נשאל בודאי צריך להיות לוקה מרדות כיון שהי' מעשה איסור ג"כ אלא דאח"כ נעקר למפרע, והעיר בזה בכל"ח:

ובחידושי הרי"מ חו"מ סי' ל"ד סק"ז הביא התוספתא והתפלא על הפוסקים שלא הביאו דבריו, ותי' בזה קו' מהרש"א גיטין דל"ג דנזיר ישאל בודאי כדי לפטור ממלקות ולהתוספתא אינו ודאי דסו"ס ילקה מרדות. ובספרי פרי יוסף הנספח לס' חשרת מים על גיטין בסוגיא דנודרת פלפלתי בזה התוספתא ע"ש דבר נכון, ועי' ג"כ בישועות ישראל סי' ל"ד סוסק"ז שנסתפק בזה, וכ"ז נעלם מהבית יצחק ולא הביא התוספתא:

ובגוף הדבר אי אזלינן בתר מחשבתו או מעשה מבואר במנחות דס"ד א', בטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים אי אזלינן בתר מחשבתו יש פלוגתא שם, ובכל"ח האריך בפלפול, וכ' דאע"ג דפליגי אי אזלי' בתר מחשבתו ז"ד בעבירה בין אדם למקום כיון דלהשי"ת אין נפק"מ אי מחשבה או מעשה שהכל גלוי לפניו, ואע"פ שאין הקב"ה מצרף מחשבה גרידא מ"מ כשעושה אותה בפועל הוי עבירה גמורה, ושפיר י"ל דאזלי' בתר מחשבתו ואפי' למ"ד דאזלי' בתר מעשה היינו שיהי' חיוב גמור אבל עכ"פ צריך כפרה, אבל בעבירה בין אדם לחבירו שעיקר האיסור שהרע לחבירו כ"ע מודים דאם המעשה טוב ועוד נצמח מזה טובה לחבירו אזלי' בתר מעשה, ואע"ג וגם מחשבה איסור וכ' לא תשנא את אחיך בלבבך, מ"מ כשעשה איזה מעשה רע לחבירו ונתגלה שזה מעשה טובה וגם חבירו מודה שאם הי' יודע תחלת מעשה זו הי' מקבל בלב שלם אין עליו עונש אף בד"ש דאדרבה חבירו מחזיק לו טובה שנצמח מזה ישועה אין לו עונש על המחשבה, וע"ש עוד שחידש דפלוגתא דמנחות ל"ש רק במיתה, אבל במלקות קיי"ל דצריך שיהי' דומה ללאו דחסימה, ולכן לאו הנל"ע וכיו"ב פטור דגזה"כ אם אינה דומה לחסימה פטור, לכן היכא דנתגלה אח"כ דמעשה הי' בהיתר נהי דמחשבתו הי' באיסור ל"ד לחסימה דשם גם הפעולה הי' באיסור ולכן ל"ש בו מלקות ור"י לשיטתי' דאין לוקין על להנל"ע דלא דמי ללאוי דחסימה במכות י"ג ב', ואע"ג דר"י ס"ל לאו שאב"מ לוקה מ"מ דאית בי' מעשה ואי אזלי' בתר מעשה הוי היתר עדיף טפי, וע"ע בירחון אהל מועד שנה א' סי' ל"ד ושנה ב' סי' קל"ו בזה, אבל כל דבריו שם כבר דשו בו רבים:

כג) על ברכי יוסף. עי' תרגום יונתן גזירינון יוסף ועי' במפרש די"ל שיוסף הי' הסנדק וז"פ על ברכי יוסף הי' נימולין. ועי' ברמ"א יו"ד סי' רס"ה סי"א שלא ליתן ב' ילדים לסנדק אחד, וע"ש בהגהות יד שאול דמתרגום כאן משמע דאין קפידא, וע"כ דבאבי' או זקנו לא איכפת ויכול להיות בהרבה בנים, ולפענ"ד דהנוב"י מ"ק יו"ד סי' פ"ו כ' הטעם דהוי כמו דנותן מתנותיו לאחד, והק' ממכירי כהונה, וי"ל דעכ"פ במי שאינו מכירו י"ל דאסור ליתן, ולפי"ז לפמ"ש החכם צבי סי' ע' דקרוב חשוב יותר ממכירי כהונה א"כ ודאי לא איכפת לן בחשוב כמו מכירי כהונה דשרי, ומתרגום אין ראי' דיש שם ב' פירושים:

כד) פקוד יפקוד. עי' בעה"ט יפקוד ל' חסרון ופקוד שהוא ק"ץ שנה יחסר מן ד' מאות ולא ישאר רק ר"י, ולכאו"ק מה שייכות להא דוהעליתם את עצמותי מזה, וי"ל דלכאו"ק איך צוה יוסף לישא ארונו לא"י הא אסור להביא מת מחו"ל לא"י וכמ"ש בכתובות קי"א דעולא קרי עליהם ותבואו ותטמאו את אדמתי, ועמש"ל בזה (נ' ה'), וראיתי לפרש כיון דאז עדיין לא נתקדשה א"י, אבל אי אמרי' דא"י מוחזקת מאבותינו א"כ הוי כבר א"י מקודשת מימי אברהם הדק"ל, והנה הגזירה הי' ת' שנה והי' רק ר"י ורק הגלות התחילה מלידת יצחק, וזה שייך רק אי א"י אינה מוחזקת מאבותינו, ויצחק הי' בארץ לא לו ונחשב לגרות אבל אי א"י מוחזקת ויצחק הי' בארצו לא נוכל לחשוב גלות מיצחק, וזה ההמשך דיוסף ירא שלא ישאו ארונו לא"י משום הנ"ל ותבואו ותטמאו את אדמתי, ואפשר דיחשבו דא"י מוחזקת ויש בה קדושה לכן הקדים "פקוד" יפקוד כבעה"ט ולא